״שאו עיניכם למרום וראו: מי ברא את כל אלה?״ (ישעיהו 40:26).
אלוהים אינו קורא לנו לחיות סגורים באוהלים קטנים של מחשבה או של אמונה מוגבלת. הוא רוצה להוציא אותנו החוצה, כפי שעשה עם אברהם, וללמד אותנו להביט אל השמים — לא רק בעיניים, אלא גם בלב. מי שהולך עם אלוהים לומד לראות מעבר לכאן ולעכשיו, מעבר לעצמו. האדון מוליך אותנו אל מרחבים, שבהם תוכניותיו גדולות מדאגותינו, ושבהם מחשבתנו יכולה להתיישר עם גדולת רצונו.
הדבר נכון לגבי אהבתנו, תפילותינו ואפילו חלומותינו. כשאנו חיים בלב צר, הכול נעשה קטן: מילותינו, מעשינו ותקוותינו. אך כשאנו מצייתים למצוותיו הטובות של אלוהים ופותחים את נפשנו למה שהוא רוצה לעשות, חיינו מתרחבים. אנו אוהבים יותר, מתפללים בעבור אנשים רבים יותר ומשתוקקים לראות ברכות מעבר למעגל הקטן שלנו. אלוהים לא ברא אותנו כדי שנחיה כשפנינו פנימה, אלא כדי שנשקף את השמים כאן בארץ.
האב מגלה את תוכניותיו רק לצייתנים. אם נרצה ללכת עמו, עלינו לצאת מן האוהל, לשאת את עינינו ולחיות כבני לוויה נאמנים של האל העליון — באמונה רחבה, באהבה נדיבה ובחיים המודרכים על פי רצון אלוהים. — מעובד על פי ג׳ון ג׳ואט. להתראות מחר, אם ירצה האדון.
התפללו איתי: אדוני אלוהים, כמה פעמים הסתפקתי באוהל, מוגבל על ידי מחשבותיי ופחדיי. אך היום אני שומע את קולך אומר: ״הבט אל השמים!״ — ואני רוצה לצאת אל המקום שאליו קוראת לי תכליתך.
הרחב את לבי, כדי שאוהב כפי שאתה אוהב. הרחב את מבטי, כדי שאתפלל בלהט ואגיע אל אנשים רבים מעבר לעצמי. תן לי אומץ לציית וללכת במרחבים, כשנפשי מכוונת לרצונך.
אלוהיי האהוב, אני מודה לך שהוצאת אותי מן האוהל והראית לי את השמים. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי לנצח. תורתך האדירה היא המפה המנחה אותי אל אופקים נצחיים. מצוותיך הן כוכבים איתנים המאירים את דרכי. אני מתפלל בשם ישוע היקר, אמן.