נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש

האזן או הורד את הלימוד הזה בקובץ שמע
00:00
00:00הורד

דף זה הוא חלק מסדרה החוקרת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

מבוא

מן ההתחלה קבע אלהים שחלקים מסוימים מתורתו יתקיימו אך ורק במקום אחד מסוים: המקדש אשר בו בחר לשכן את שמו (דברים 12:5-6; 12:11). מצוות רבות שניתנו לישראל — קורבנות, מנחות, טקסי טהרה, נדרים ותפקידי כהונת הלויים — היו תלויות במזבח ממשי, בכוהנים מבני אהרן ובמערכת טהרה שהתקיימה רק כל עוד עמד המקדש. לא נביא כלשהו ואף לא ישוע לימד אי פעם שניתן להעביר מצוות אלו למקום אחר, להתאימן לנסיבות חדשות, להחליפן במעשים סמליים או לקיימן באופן חלקי. הציות האמיתי היה מאז ומעולם פשוט: או שאנו עושים בדיוק את אשר אלהים ציווה — או שאיננו מצייתים כלל: “לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ” (דברים 4:2; ראו גם דברים 12:32; יהושע 1:7).

השינוי בנסיבות

לאחר חורבן המקדש בירושלים בשנת 70 לספירה, המצב השתנה. לא מפני שהתורה השתנתה — תורת אלהים נותרה שלמה ונצחית — אלא מפני שהמרכיבים שאלהים דרש לקיום מצוות מסוימות אלו חדלו מלהתקיים. ללא מקדש, ללא מזבח, ללא כוהנים מקודשים וללא אפר הפרה האדומה, נעשה בלתי אפשרי לחלוטין לחזור על מה שדורות משה, יהושע, דוד, חזקיהו, עזרא והשליחים קיימו בנאמנות. הבעיה איננה חוסר רצון; הבעיה היא חוסר אפשרות. אלהים עצמו סגר את הדלת הזו (איכה 2:6-7), ואין לאדם כל סמכות להמציא חלופה אחרת.

ציור מאת פרנצ׳סקו הַיֶיז המתאר את חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה
ציור מאת פרנצ׳סקו הַיֶיז המתאר את חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה.

טעות הציות המומצא או הסמלי

ובכל זאת, תנועות וקבוצות משיחיות רבות המנסות לשחזר מרכיבים מחיי ישראל יצרו צורות מצומצמות, סמליות או מחודשות של חוקים אלו. הן מקיימות חגיגות שמעולם לא נצטוו בתורה. הן ממציאות “חזרות על מועדים” ו“חגים נבואיים” כתחליף למה שדרש בעבר קורבנות, כהונה ומזבח קדוש. הן מכנות את יצירותיהן “ציות”, בעוד שבמציאות אין אלו אלא המצאות אנושיות הלבושות בלשון מקראית. הכוונה אולי נראית כנה, אך האמת נותרת בעינה: אין דבר כזה ציות חלקי כאשר אלהים פירט כל פרט ממה שדרש.

הכותל המערבי, שריד מבית המקדש בירושלים
הכותל המערבי, הידוע גם ככותל הקינה, הוא שריד מבית המקדש בירושלים אשר חרב בשנת 70 לספירה בידי הרומאים.

האם אלהים מקבל את ניסיונותינו לעשות את אשר אסר?

אחת התפיסות המזיקות ביותר הרווחות כיום היא האמונה שאלהים שמח כאשר אנו “עושים כמיטב יכולתנו” לקיים מצוות שהיו תלויות במקדש, כאילו חורבן המקדש התרחש בניגוד לרצונו ואנו, באמצעות מעשים סמליים, יכולים כביכול לנחמו. זוהי אי־הבנה חמורה. אלהים איננו זקוק לאלתורים שלנו. הוא איננו זקוק לתחליפים סמליים. והוא איננו מתכבד כאשר אנו מתעלמים מהוראותיו המדויקות כדי ליצור גרסאות משלנו של ציות. אם אלהים ציווה שחוקים מסוימים יתקיימו אך ורק במקום אשר בחר, באמצעות הכוהנים אשר מינה ועל המזבח אשר קידש (דברים 12:13-14), הרי שניסיון לקיימם במקום אחר — או בצורה אחרת — איננו מסירות. זוהי אי־ציות. המקדש לא הוסר במקרה; הוא הוסר בגזירת אלהים. לפעול כאילו נוכל לשחזר את מה שהוא עצמו השעה איננו נאמנות, אלא יוהרה: “הֲחֵפֶץ לַיהוה בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יהוה? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב” (שמואל א 15:22).

מטרת הסדרה

מטרת סדרה זו היא להבהיר אמת זו. איננו דוחים אף מצווה. איננו מקטינים את חשיבות המקדש. איננו בוחרים אילו חוקים לקיים ואילו להתעלם מהם. מטרתנו להראות במדויק מה ציוותה התורה, כיצד מצוות אלו קוימו בעבר, ומדוע אין אפשרות לקיימן כיום. נישאר נאמנים לכתובים ללא תוספות, התאמות או יצירתיות אנושית (דברים 4:2; 12:32; יהושע 1:7). כל קורא יבין כי חוסר האפשרות של ימינו איננו מרד, אלא פשוט העדר המבנה שאלהים עצמו דרש.

לפיכך, נתחיל ביסוד: מה ציוותה התורה בפועל — ומדוע ציות זה היה אפשרי רק כל עוד עמד המקדש.




שתף את זה!