דף זה הוא חלק מהסדרה על הנישואין שה׳ מקבל וממשיך ברצף הבא:

1. נספח 7א: בתולות, אלמנות וגרושות: הנישואין שה׳ מקבל.
2. נספח 7ב: ספר הכריתות — אמיתות ומיתוסים.
3. נספח 7ג: מרקוס 10:11-12 והשוויון המדומה בניאוף.
4. נספח 7ד: שאלות ותשובות — בתולות, אלמנות וגרושות (דף נוכחי).

כאן אספנו כמה מהשאלות הנפוצות ביותר לגבי מה שהתנ״ך באמת מלמד בנוגע לנישואין, לניאוף ולגירושין. מטרתנו היא להבהיר, על בסיס הכתובים, פרשנויות מוטעות שהתפשטו עם הזמן, לעיתים בסתירה ישירה למצוות אלוהים. כל התשובות מבוססות על נקודת המבט המקראית השומרת על התאמה בין התנ״ך לברית החדשה.

שאלה: ומה לגבי רחב? היא הייתה זונה, ובכל זאת נישאה והיא חלק משושלת ישוע!

"ויערימו את כל אשר בעיר מֵאִישׁ ועד אשה, מנער ועד זקן, ועד שור ושה וחמור לפי חרב" (יהושע 6:21). רחב הייתה אלמנה כאשר הצטרפה לישראל. יהושע לעולם לא היה מתיר ליהודי לשאת אישה נכרית שאינה בתולה, אלא אם כן התגיירה והייתה אלמנה; רק אז היא הייתה חופשיה להתאחד עם גבר אחר, על פי חוק אלוהים.

שאלה: האם ישוע לא בא לסלוח על חטאינו?

כן, כמעט כל החטאים נסלחים כאשר הנפש מתחרטת ופונה אל ישוע, כולל ניאוף. אולם לאחר שנמחל, על האדם לעזוב את מערכת היחסים הנואפת שבה הוא נמצא. הדבר נכון לכל החטאים: הגנב חייב לחדול מלגנוב, השקרן חייב לחדול מלשקר, המנאץ חייב לחדול מלחלל, וכו׳. באופן דומה, הנואף אינו יכול להמשיך בקשר הנואף ולצפות שחטא הניאוף כבר אינו קיים.

כל עוד הבעל הראשון של האישה בחיים, נשמתה קשורה אליו. כאשר הוא מת, נשמתו שבה אל אלוהים (קהלת 12:7), ורק אז נשמת האישה חופשיה להתאחד עם נשמת גבר אחר, אם תרצה (רומים 7:3). אלוהים אינו סולח על חטאים מראש — אלא רק על אלו שכבר נעשו. אם אדם מבקש סליחה בכנסייה, נסלח לו, אך באותו לילה עצמו שוכב עם מי שאינו בן זוגו על פי אלוהים, הרי שהוא שב וחטא בניאוף.

שאלה: האם לא נאמר בתנ״ך שלמי שהתגייר: "הנה נבראו הכל מחדש"? האם אין פירוש הדבר שאני יכול להתחיל מאפס?

לא. פסוקים המתייחסים לחיים החדשים של מי שהתגייר מדברים על הדרך שבה אלוהים מצפה ממנו לחיות לאחר מחילת חטאיו, ואינם מתכוונים לכך שתוצאות שגיאות העבר נמחקו.

נכון, השליח פולוס כתב בקורינתים ב׳ 5:17: "לכן אם מישהו במשיח, בריאה חדשה הוא; הישנות עברו, הנה נעשו חדשות," כסיכום לדבריו בקורינתים ב׳ 5:15: "והוא מת בעד כל, כדי שהחיים לא יחיו עוד לעצמם אלא למען זה שמת בעדם וקם." אין לזה שום קשר לרעיון שאלוהים מאפשר לאישה להתחיל את חיי האהבה שלה מאפס, כפי שמלמדים מנהיגים עולמיים רבים.

שאלה: האם לא נאמר בתנ״ך שאלוהים מעלים עין מזמני בורות?

הביטוי "זמני בורות" (מעשי השליחים 17:30) נאמר על ידי פולוס בדרכו ביוון, כשדיבר אל עם עובד אלילים שמעולם לא שמע על אלוהי ישראל, על התנ״ך או על ישוע. אף אחד מהקוראים כאן לא היה בור לדברים אלה לפני שהתגייר.

יתרה מכך, קטע זה מתייחס לתשובה ולסליחת חטאים. הכתוב אפילו לא רומז שאין מחילה על חטא הניאוף. הבעיה היא שרבים אינם רוצים רק מחילה על הניאוף שכבר נעשה; הם גם רוצים להמשיך במערכת היחסים הנואפת — ואלוהים אינו מקבל זאת, בין אם מדובר בגבר ובין אם באישה.

שאלה: מדוע לא נאמר דבר על גברים? האם גברים אינם חוטאים בניאוף?

כן, גם גברים חוטאים בניאוף, והעונש בימי המקרא היה זהה לשניהם. אולם אלוהים מתייחס אחרת לאופן שבו מתרחש הניאוף אצל כל אחד. אין קשר בין בתוליוּת הגבר לבין הקשר בין בני זוג. האישה, ולא האיש, היא שקובעת אם קשר מסוים הוא ניאוף או לא.

על פי התנ״ך, גבר, נשוי או רווק, חוטא בניאוף בכל פעם שהוא שוכב עם אישה שאינה בתולה או אלמנה. לדוגמה, אם גבר בן 25 בתול שוכב עם צעירה בת 23 שאינה בתולה, הגבר חוטא בניאוף, כי אותה אישה, על פי אלוהים, היא אשת איש אחר (מתי 5:32; רומים 7:3; ויקרא 20:10; דברים 22:22-24).

שאלה: אם כן, אישה גרושה/נפרדת אינה יכולה להינשא כל עוד בעלה הקודם חי, אך הגבר אינו צריך להמתין למות אשתו לשעבר?

נכון, הוא אינו צריך. על פי חוק אלוהים, גבר שנפרד מאשתו על בסיס מקראי (ראו מתי 5:32) רשאי לשאת בתולה או אלמנה. עם זאת, המציאות היא שכמעט בכל המקרים היום, הגבר נפרד מאשתו ונושא אישה גרושה/נפרדת, ואז הוא חי בניאוף, שכן בעיני אלוהים, אשתו החדשה שייכת לגבר אחר.

שאלה: מאחר שגבר אינו חוטא בניאוף כאשר הוא נושא בתולות או אלמנות, האם פירוש הדבר שאלוהים מקבל ריבוי נשים כיום?

לא. ריבוי נשים אינו מותר בימינו עקב בשורת ישוע והחלתו המחמירה יותר של חוק האב. "אות החוק" שניתנה מאז בריאת האדם (τὸ γράμμα τοῦ νόμου – to grámma tou nómou) קובעת שנשמת האישה קשורה רק לגבר אחד, אך אינה קובעת שנשמת הגבר קשורה רק לאישה אחת. זו הסיבה שבכתובים, הניאוף מתואר תמיד כחטא נגד בעלה של האישה. זו גם הסיבה שאלוהים מעולם לא אמר שהאבות והמלכים היו נואפים, שכן נשותיהם היו בתולות או אלמנות כאשר נשאו אותן.

עם בוא המשיח, קיבלנו את ההבנה המלאה של "רוח החוק" (τὸ πνεῦμα τοῦ νόμου – to pneûma tou nómou). ישוע, כדובר היחיד שבא מן השמיים (יוחנן 3:13; יוחנן 12:48-50; מתי 17:5), לימד שכל מצוות אלוהים מבוססות על אהבה ועל טובת ברואיו. אות החוק היא הביטוי; רוח החוק היא המהות.

במקרה של ניאוף, גם אם אות החוק אינה אוסרת על גבר להיות עם יותר מאישה אחת, כל עוד הן בתולות או אלמנות, רוח החוק אינה מתירה זאת. מדוע? משום שהיום הדבר יגרום סבל ובלבול לכל המעורבים — וואהבת לרעך כמוך היא המצווה השנייה בגדולתה (ויקרא 19:18; מתי 22:39). בימי המקרא זו הייתה תופעה מקובלת ותרבותית; בימינו היא אינה מקובלת כלל.

שאלה: ואם זוג נפרד מחליט להתפייס ולחדש את הנישואין, האם זה מותר?

כן, הזוג רשאי להתפייס בתנאי ש:

1. הבעל היה למעשה הגבר הראשון של האישה, אחרת הנישואין לא היו תקפים עוד לפני הפרידה.
2. האישה לא שכבה עם גבר אחר במהלך תקופת הפרידה (דברים 24:1-4; ירמיהו 3:1).

תשובות אלו מחזקות את ההבנה שהתורה המקראית בנוגע לנישואין ולניאוף היא קוהרנטית ועקבית מתחילת הכתובים ועד סופם. בציות נאמן למה שאלוהים קבע אנו נמנעים מעיוותי דוקטרינה ושומרים על קדושת האיחוד שנקבע על ידו.

דף זה הוא חלק מהסדרה על הנישואין שה׳ מקבל וממשיך ברצף הבא:

1. נספח 7א: בתולות, אלמנות וגרושות: הנישואין שה׳ מקבל
2. נספח 7ב: ספר הכריתות — אמיתות ומיתוסים
3. נספח 7ג: מרקוס 10:11-12 והשוויון המדומה בניאוף (דף נוכחי).
4. נספח 7ד: שאלות ותשובות — בתולות, אלמנות וגרושות

משמעות מרקוס י׳ בהקשר לדוקטרינת הגירושין

מאמר זה מפריך פרשנויות שגויות למרקוס 10:11–12, המרמזות שישוע לימד על שוויון בין גברים לנשים בניאוף או שנשים יכלו ליזום גירושין בהקשר היהודי.

שאלה: האם מרקוס 10:11–12 מהווה הוכחה שישוע שינה את חוק הגירושין של אלוהים?

תשובה: לא, כלל לא. הנקודה החשובה ביותר נגד הרעיון שבמרקוס 10:11–12 ישוע מלמד ש־(1) גם אישה יכולה להיות קורבן לניאוף, ו־(2) גם אישה יכולה לגרש את בעלה — היא שהבנה כזו סותרת את ההוראה הכללית של הכתובים בנושא זה.

עיקרון בסיסי בפרשנות תיאולוגית הוא שאין לבנות דוקטרינה על בסיס פסוק יחיד. יש צורך לשקול את כל ההקשר המקראי, כולל מה שאומרים ספרים וסופרים אחרים בהשראה אלוהית. זהו עיקרון יסודי לשמירת שלמות הדוקטרינה של הכתובים ולמניעת פרשנויות מבודדות או מעוותות.

במילים אחרות, שתי ההבנות השגויות הללו שנגזרו ממשפט זה במרקוס חמורות מדי מכדי לטעון שכאן ישוע שינה את כל מה שאלוהים לימד בנושא מאז האבות.

אם אכן זו הייתה הוראה חדשה מהמשיח, היא הייתה מופיעה גם במקומות אחרים — ובעיקר בצורה ברורה יותר — במיוחד בדרשת ההר, שם נידון נושא הגירושין. היינו מצפים למשהו כזה:
"שמעתם כי נאמר לראשונים: גבר רשאי לעזוב את אשתו ולישא בתולה או אלמנה אחרת. אבל אני אומר לכם: אם הוא עוזב את אשתו כדי להתאחד עם אחרת, הוא נואף נגד הראשונה…"

אך ברור שדבר כזה אינו קיים.

פרשנות למרקוס 10:11–12

מרקוס 10 הוא הקשרי מאוד. הקטע נכתב בתקופה שבה גירושין התרחשו עם כללים מינימליים ויכלו להתבצע גם על ידי שני המינים — דבר שונה מאוד מהמציאות בימי משה או שמואל. די לשקול את הסיבה לכך שיוחנן המטביל נאסר. זו הייתה פלשתינה של הורדוס, לא של האבות.

באותה עת היו היהודים מושפעים מאוד ממנהגי החברה היוונית־רומית, גם בענייני נישואין, מראה חיצוני, סמכות נשית, ועוד.

דוקטרינת הגירושין מכל סיבה

דוקטרינת הגירושין מכל סיבה, שנלמדה על ידי רבי הלל, הייתה תוצאה של לחץ חברתי שהופעל על הגברים היהודים, אשר מטבעם כחוטאים רצו להיפטר מנשותיהם כדי לשאת אחרות שהיו מושכות יותר, צעירות יותר או ממשפחות עשירות יותר.

גישה זו, למרבה הצער, עדיין קיימת היום, כולל בתוך כנסיות, כאשר גברים עוזבים את נשותיהם כדי להתאחד עם אחרות — כמעט תמיד גם נשים שכבר גרושות.

שלוש נקודות לשוניות מרכזיות

הקטע במרקוס 10:11 כולל שלוש מילים עיקריות המסייעות להבהיר את המשמעות האמיתית של הטקסט:

και λεγει αυτοις Ος εαν απολυση την γυναικα αυτου και γαμηση αλλην μοιχαται ἐπ’ αὐτήν

γυναικα (gynaika)

γυναίκα היא היחסה המוטה של γυνή, מונח אשר בהקשר נישואין כמו במרקוס 10:11 מתייחס במיוחד לאישה נשואה — ולא לאישה באופן כללי. דבר זה מראה שתשובת ישוע מתמקדת בהפרת ברית הנישואין, ולא בקשרים לגיטימיים חדשים עם אלמנות או בתולות.

ἐπ’ (epí)

ἐπί היא מילה יחסית שמשמעותה לרוב "על", "עם", "מעל", "בתוך". בעוד שחלק מהתרגומים בחרו "נגד" בפסוק זה, אין זו הניואנס הנפוץ ביותר של ἐπί — במיוחד לאור ההקשר הלשוני והתיאולוגי.

בתרגום הנפוץ ביותר בעולם, ה־NIV (New International Version), למשל, מתוך 832 הפעמים שבהן מופיעה המילה ἐπί, רק 35 תורגמו כ"נגד"; בשאר, המשמעות היא "על", "מעל", "בתוך", "עם".

αὐτήν (autēn)

αὐτήν היא צורת היחסה הנקבית של כינוי הגוף αὐτός. בדקדוק היווני (קοινή) של מרקוס 10:11, המילה "αὐτήν" (autēn – אותה) אינה מציינת במפורש על איזו אישה מדובר.

העמימות הדקדוקית נוצרת משום שישנן שתי אפשרויות למושא:

• τὴν γυναῖκα αὐτοῦ ("אשתו") — האישה הראשונה
• ἄλλην ("אחרת") — האישה השנייה

שתיהן נקבה, יחידה, מושא ישיר, ומופיעות בתוך אותה מבנה תחבירי, מה שהופך את ייחוס "αὐτήν" לעמום מבחינה דקדוקית.

תרגום מהוקשר

בהתחשב במה שנקרא במקור, התרגום העקבי ביותר עם ההקשר ההיסטורי, הלשוני והתיאולוגי יהיה:

"כל העוזב את אשתו (γυναίκα) ונושא אחרת — כלומר אישה אחרת (γυναίκα) שכבר אשת איש — נואף עמה/בתוכה/עליה/עם (ἐπί) אותה."

הרעיון ברור: האיש שעוזב את אשתו החוקית ומתאחד עם אישה אחרת שהייתה גם היא אשת איש (כלומר, לא בתולה) חוטא בניאוף עם אישה חדשה זו — נפש שכבר הייתה מחוברת לאיש אחר.

המשמעות האמיתית של הפועל "apolýō"

באשר לרעיון שמרקוס 10:12 מספק תמיכה מקראית לגירושין משפטיים ביוזמת אישה — ושהיא תוכל להינשא לגבר אחר — זוהי פרשנות אנכרוניסטית שאין לה תמיכה בהקשר המקראי המקורי.

ראשית, משום שבאותו פסוק עצמו ישוע מסיים באומרו שאם היא מתאחדת עם גבר אחר, השניים חוטאים בניאוף — בדיוק כפי שהוא אומר במתי ה׳ 32. אך מבחינה לשונית, הטעות נובעת מהמשמעות האמיתית של הפועל שמתורגם כ"גירושין" ברוב התרגומים: ἀπολύω (apolýō).

התרגום כ"גירושין" משקף נוהגים מודרניים, אך בימי המקרא ἀπολύω פשוט משמעותו: לשחרר, לעזוב, לשלח, להפריד, בין שאר פעולות פיזיות או יחסיות. בשימוש המקראי, ἀπολύω אינו נושא משמעות משפטית — זהו פועל המתאר הפרדה, ללא רמז לפעולה חוקית רשמית.

במילים אחרות, מרקוס 10:12 פשוט קובע שאם אישה עוזבת את בעלה ומתאחדת עם גבר אחר בעוד הראשון עדיין חי, היא חוטאת בניאוף — לא מסיבה משפטית, אלא משום שהיא שוברת ברית שעדיין בתוקף.

סיכום

הקריאה הנכונה של מרקוס 10:11–12 שומרת על עקביות עם שאר הכתובים, אשר מבחינים בין בתולות לנשים נשואות, ומונעת הכנסת דוקטרינות חדשות המבוססות על ביטוי יחיד שתורגם בצורה לקויה.

דף זה הוא חלק מהסדרה על הנישואין שה׳ מקבל וממשיך ברצף הבא:

1. נספח 7א: בתולות, אלמנות וגרושות: הנישואין שה׳ מקבל
2. נספח 7ב: ספר הכריתות — אמיתות ומיתוסים (דף נוכחי).
3. נספח 7ג: מרקוס 10:11-12 והשוויון המדומה בניאוף
4. נספח 7ד: שאלות ותשובות — בתולות, אלמנות וגרושות

המונח "ספר כריתות" המוזכר בכתובים מובן לעיתים קרובות בטעות כהסמכה אלוהית לפרק נישואין ולאפשר איחודים חדשים. מאמר זה מבהיר את המשמעות האמיתית של [סֵפֶר כְּרִיתוּת (sefer keritut)] בדברים 24:1-4 ושל [βιβλίον ἀποστασίου (biblíon apostasíou)] במתי 5:31, ודוחה את ההוראות השקריות המרמזות שהאישה המשולחת חופשיה להינשא שוב. על בסיס הכתובים אנו מראים שמעשה זה, שמֹשה סבל אותו בגלל קשיות לב האדם, מעולם לא היה מצווה מאת אלוהים. ניתוח זה מדגיש שעל פי אלוהים הנישואין הם איחוד רוחני המחבר את האישה לבעלה עד מותו, ו"ספר הכריתות" אינו מפרק קשר זה, אלא משאיר את האישה קשורה כל עוד הוא חי.

שאלה: מהו ספר הכריתות המוזכר בכתובים?

תשובה: יש להבהיר, שבניגוד למה שרוב המנהיגים היהודים והנוצרים מלמדים, אין שום הוראה אלוהית על "ספר כריתות" שכזה — ועל אחת כמה וכמה שאין מדובר בכך שהאישה המקבלת אותו חופשיה להיכנס לנישואין חדשים.

משה מזכיר את "ספר הכריתות" רק כחלק מדוגמה בדברים 24:1-4, במטרה להוביל אל המצווה האמיתית הכלולה בקטע: האיסור על הבעל הראשון לשוב לשכב עם גרושתו אם שכבה עם איש אחר (ראו ירמיהו 3:1). אגב, הבעל הראשון אפילו יכול היה לקחת אותה חזרה — אך כבר לא היה יכול לקיים איתה יחסים, כפי שאנו רואים במקרה של דוד והפילגשים שחוללו בידי אבשלום (שמואל ב׳ 20:3).

ההוכחה המרכזית לכך שמשה רק מביא תרחיש להמחשה היא החזרה על מילת התנאי כִּי במקטע: כי יקח איש אישה… כי מצא בה ערות דבר [עֶרְוָה, ervah, "ערווה"]… כי ימות הבעל השני… משה בונה תרחיש אפשרי כאמצעי רטורי.

ישוע הבהיר שמשה לא אסר גירושין, אך אין פירוש הדבר שהקטע הוא הסמכה רשמית. למעשה, אין שום פסוק שבו משה מאשר גירושין. הוא רק נקט עמדה פסיבית לנוכח קשיות לב העם — עם שיצא אז מכארבע מאות שנות עבדות.

הבנה שגויה זו של דברים 24 היא עתיקה מאוד. בימי ישוע גם הלל הזקן ותלמידיו הוציאו מהקטע דבר שאינו כתוב בו: הרעיון שגבר יכול לשלוח את אשתו לכל סיבה שהיא. (מה עניין "ערווה" עֶרְוָה ל"כל סיבה"?)

ישוע אז תיקן טעויות אלו:

1. הוא הדגיש שπορνεία (porneía — דבר מגונה) היא הסיבה היחידה המתקבלת.
2. הוא הבהיר שמשה רק סבל את מה שעשו לנשים בגלל קשיות לב האנשים בישראל.
3. בדרשת ההר, כשהזכיר את "ספר הכריתות" וסיים בביטוי "ואני אומר לכם", ישוע אסר את השימוש בכלי משפטי זה להפרדת נפשות (מתי 5:31-32).

חשוב להדגיש שאם משה לא לימד דבר על גירושין, הרי זה מפני שאלוהים לא ציווה עליו לעשות כן — שהרי משה היה נאמן ודיבר רק מה ששמע מאלוהים.

הביטוי ספר כריתות, שמשמעותו המילולית "ספר הפרדה" או "תעודת גירושין", מופיע בתורה כולה רק פעם אחת — בדיוק בדברים 24:1-4. במילים אחרות, בשום מקום לא לימד משה שגברים צריכים להשתמש בתעודה זו כדי לשלח את נשותיהם. הדבר מצביע על כך שזו הייתה פרקטיקה קיימת מראש, שנשארה מן התקופה של השבי במצרים. משה רק הזכיר דבר שכבר היה נעשה, אך לא ציווה עליו כמצווה אלוהית. כדאי לזכור שמשה עצמו, כארבעים שנה קודם לכן, חי במצרים וודאי הכיר כלי משפטי כזה.

מחוץ לתורה, גם בתנ״ך מופיע הביטוי ספר כריתות רק פעמיים — בשני מקרים מטפוריים, המתייחסים לקשר בין אלוהים לישראל (ירמיהו 3:8 וישעיהו 50:1).

בשני השימושים הסמליים הללו אין כל רמז לכך שכאשר אלוהים נתן "ספר כריתות" לישראל, האומה הייתה חופשיה להידבק באלים אחרים. להיפך, הבגידה הרוחנית נידונה לאורך כל הטקסט. במילים אחרות, אפילו באופן סמלי אין "ספר הכריתות" מאפשר לאישה איחוד חדש.

גם ישוע מעולם לא הכיר בתעודה זו כדבר המוסמך מאלוהים כדי להכשיר הפרדה בין נפשות. שתי הפעמים שהיא מופיעה בבשורות הן במתי — ופעם אחת במקביל במרקוס (מרקוס 10:4):

1. מתי 19:7-8: הפרושים מזכירים אותה, וישוע משיב שמשה רק התיר (epétrepsen) את השימוש בתעודה בגלל קשיות לבבם — כלומר, לא הייתה זו מצוות אלוהים.
2. מתי 5:31-32, בדרשת ההר, שם אמר ישוע:

"נאמר: כל המשלח את אשתו ייתן לה ספר כריתות. ואני אומר לכם: כל המשלח את אשתו, מלבד על דבר porneía, גורם לה לנאוף; וכל הנושא גרושה נואף."

לכן, "ספר הכריתות" הזה מעולם לא היה הסמכה אלוהית, אלא רק דבר שמשה סבל לנוכח קשיות לב העם. אין בכתובים שום תמיכה לרעיון שעל ידי קבלת התעודה האישה משתחררת מבחינה רוחנית וחופשיה להתאחד עם גבר אחר. רעיון זה חסר כל בסיס בדבר ה׳ והוא מיתוס. ההוראה הברורה והישירה של ישוע מאשרת אמת זו.

דף זה הוא חלק מהסדרה על הנישואין שה׳ מקבל וממשיך ברצף הבא:

1. נספח 7א: בתולות, אלמנות וגרושות: הנישואין שה׳ מקבל (דף נוכחי).
2. נספח 7ב: ספר הכריתות — אמיתות ומיתוסים
3. נספח 7ג: מרקוס 10:11-12 והשוויון המדומה בניאוף
4. נספח 7ד: שאלות ותשובות — בתולות, אלמנות וגרושות

מקור הנישואין בבריאה

ידוע לכול כי הנישואין הראשונים התרחשו מיד לאחר שהבורא יצר נקבה [נְקֵבָה (nᵉqēvāh)] להיות בת זוג לראשון בני האדם, זכר [זָכָר (zākhār)]. זכר ונקבה — אלו הם המונחים שהבורא עצמו השתמש בהם גם לגבי בעלי החיים וגם לגבי בני האדם (בראשית 1:27). בסיפור בבראשית מסופר שהזכר, שנברא בצלם ובדמות אלוהים, הבחין שאף אחת מן הנקבות שבין שאר הברואים בארץ לא דמתה לו. אף אחת לא משכה אותו, והוא רצה לו בת זוג. הביטוי במקור הוא [עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ʿēzer kᵉnegdô)], שפירושו "עזר מתאים". וה׳ ראה את הצורך של אדם והחליט לברוא לו נקבה, הגרסה הנשית של גופו: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית 2:18). חוה נבראה אז מגופו של אדם.

האיחוד הראשון על פי הכתובים

כך התרחש האיחוד הראשון של הנפשות: ללא טקס, ללא נדרים, ללא עדים, ללא סעודה, ללא רישום וללא officiant. אלוהים פשוט נתן את האישה לאיש, וזו הייתה תגובתו: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת" (בראשית 2:23). זמן קצר לאחר מכן אנו קוראים שאדם "ידע" [יָדַע (yāḏaʿ) — לדעת, לקיים יחסי מין] את חוה, והיא הרתה. אותו ביטוי (לידע), המקושר להריון, מופיע גם מאוחר יותר עם האיחוד של קין ואשתו (בראשית 4:17). כל האיחודים המוזכרים בכתובים מורכבים בפשטות מכך שגבר לקח לו בתולה (או אלמנה) וקיים עימה יחסים — כמעט תמיד בביטוי "ידע" או "בוא אל" — דבר המאשש שהאיחוד אכן התקיים. באף סיפור מקראי לא נאמר שהיה טקס, לא דתי ולא אזרחי.

מתי האיחוד מתקיים בעיני ה׳?

השאלה המרכזית היא: מתי אלוהים מחשיב שנישואין התקיימו? יש שלוש אפשרויות — אחת מקראית ואמיתית, ושתיים שקריות ומאנושיות.

1. האפשרות המקראית

אלוהים מחשיב גבר ואישה כנשואים ברגע שבתולה מקיימת עימו לראשונה יחסים בהסכמה. אם כבר הייתה לה גבר אחר, האיחוד יכול להתקיים רק אם הגבר הקודם מת.

2. האפשרות היחסית השקרית

אלוהים מחשיב שהאיחוד מתקיים כאשר הזוג מחליט. במילים אחרות, האיש או האישה יכולים להיות עם כמה בני זוג שירצו, אך רק ביום שבו הם מחליטים שהקשר רציני — אולי משום שיעברו לגור יחד — מחשיבם אלוהים כבשר אחד. במקרה זה, היצור ולא הבורא הוא שמחליט מתי נשמת האיש מתחברת לנשמת האישה. אין כל בסיס מקראי להשקפה זו.

3. האפשרות השקרית הנפוצה ביותר

אלוהים מחשיב שאיחוד התרחש רק כאשר מתקיים טקס. אפשרות זו אינה שונה בהרבה מהשנייה, שכן למעשה התוספת היחידה היא אדם שלישי בתהליך, שיכול להיות שופט שלום, פקיד רישום, כהן, כומר וכדומה. באפשרות זו גם ייתכן שלזוג היו בני זוג רבים בעבר, אך רק כעת, בעומדם מול מנהיג, מחשיב אלוהים את שתי הנשמות כנשואות.

היעדר טקסים בסעודות הנישואין

יש לציין שהכתובים מזכירים ארבע סעודות נישואין, אך באף אחת מהן לא נאמר שהיה טקס שנועד לרשום או לברך את האיחוד. אין כל הוראה שטקס או תהליך חיצוני נחוצים כדי שהאיחוד יהיה תקף לפני אלוהים (בראשית 29:21-28; שופטים 14:10-20; אסתר 2:18; יוחנן 2:1-11). האישור לאיחוד מתרחש כאשר בתולה מקיימת יחסי מין בהסכמה עם הגבר הראשון שלה (הביצוע). הרעיון שאלוהים מאחד את הזוג רק כאשר הם עומדים מול מנהיג דתי או שופט שלום אינו מקבל כל תמיכה בכתובים.

ניאוף וחוק אלוהים

מההתחלה אסר אלוהים על ניאוף, כלומר על אישה לקיים יחסים עם יותר מגבר אחד. זאת משום שנשמת אישה יכולה להתחבר רק לגבר אחד בכל זמן בחייה כאן עלי אדמות. אין גבול למספר הגברים שיכולה להיות להם אישה במהלך חייה, אך כל קשר חדש יכול להתקיים רק אם הקודם הסתיים במוות, משום שרק אז שבה נשמת האיש לאלוהים, ממנו באה (קהלת 12:7). במילים אחרות, עליה להיות אלמנה כדי להתאחד עם גבר אחר. אמת זו מאוששת בכתובים, כאשר דוד המלך שלח לאביגיל רק לאחר ששמע על מות נבל (שמואל א׳ 25:39-40); כאשר בעז לקח את רות לאישה כי ידע שבעלה מחלון מת (רות 4:13); וכאשר יהודה ציווה את בנו השני, אונן, לשאת את תמר כדי להקים זרע על שם אחיו המת (בראשית 38:8). ראו גם: מתי 5:32; רומים 7:3.

גבר ואישה: ההבדלים בניאוף

דבר הניכר היטב בכתובים הוא שאין ניאוף כנגד אישה, אלא רק כנגד איש. הרעיון הנלמד ברבות מהכנסיות — שגבר הנפרד מאישה ונושא בתולה או אלמנה אחרת מבצע ניאוף כנגד אשתו לשעבר — אינו נתמך בכתובים, אלא במסגרות חברתיות.

הוכחה לכך נמצאת ברבים מעבדי ה׳ שעברו כמה נישואין עם בתולות ואלמנות, מבלי שאלוהים הוכיחם — כולל יעקב, שהיו לו ארבע נשים, ומהן באו שנים עשר שבטי ישראל ואף המשיח עצמו. מעולם לא נאמר שיעקב חטא בניאוף עם כל אישה נוספת.

דוגמה ידועה אחרת היא חטא הניאוף של דוד. הנביא נתן לא אמר דבר על כך שהיה ניאוף כנגד אישה כלשהי של המלך כשקיים יחסים עם בת שבע (שמואל ב׳ 12:9), אלא רק כנגד אוריה בעלה. זכור שדוד כבר היה נשוי למיכל, אביגיל ואחינועם (שמואל א׳ 25:42). במילים אחרות, ניאוף הוא תמיד נגד איש ולעולם לא נגד אישה.

מנהיגים מסוימים אוהבים לטעון שאלוהים שווה בין גברים לנשים בכל דבר, אך זה לא משתקף בארבעת אלפי השנים המתוארות בכתובים. אין אפילו דוגמה אחת בכתובים שבה אלוהים גער בגבר על ניאוף נגד אשתו.

אין פירוש הדבר שגבר אינו חוטא בניאוף, אלא שאלוהים מחשיב את ניאוף האיש והאישה באופן שונה. העונש המקראי היה זהה לשניהם (ויקרא 20:10; דברים 22:22-24), אך אין קשר בין בתוליוּת הגבר לבין נישואין. האישה, ולא האיש, היא שקובעת אם יש ניאוף או לא. על פי הכתובים, גבר חוטא בניאוף בכל פעם שהוא מקיים יחסים עם אישה שאינה בתולה או אלמנה. לדוגמה, אם גבר בן 25 בתול ישן עם צעירה בת 23 שכבר הייתה לה גבר אחר, הוא חוטא בניאוף — כי על פי אלוהים, אותה צעירה היא אשת איש אחר (מתי 5:32; רומים 7:3; במדבר 5:12).

ייבום ושימור השושלת

עיקרון זה — שאישה יכולה להתאחד עם גבר אחר רק לאחר מות הראשון — מאושר גם בחוק הייבום, שניתן על ידי אלוהים לשימור נחלת המשפחה: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא־תִהְיֶה אֵשֶׁת־הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר; יְבָמָהּ יָבוֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ…" (דברים 25:5-10. ראו גם בראשית 38:8; רות 1:12-13; מתי 22:24). שימו לב שחוק זה היה תקף גם אם לאח כבר הייתה אישה אחרת. במקרה של בעז, הוא אף הציע את רות לקרוב אחר, אך האיש סירב, משום שלא רצה לקחת אישה נוספת ולחלק את נחלתו: "בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קנית, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (רות 4:5).

ההשקפה המקראית על נישואין

ההשקפה המקראית על הנישואין, כפי שהיא מוצגת בכתובים, ברורה ונבדלת ממסורות אנושיות מודרניות. אלוהים קבע את הנישואין כאיחוד רוחני הנחתם על ידי הביצוע בין גבר ובתולה או אלמנה, ללא צורך בטקסים, officiants, או מנהגים חיצוניים.

זה לא אומר שהכתובים אוסרים על טקסים כחלק מהחתונות, אלא צריך להיות ברור שהם אינם תנאי ואינם הוכחה לכך שאיחוד נשמות התקיים על פי חוק אלוהים.

האיחוד נחשב תקף בעיני אלוהים רק ברגע קיום יחסים בהסכמה, דבר המשקף את הסדר האלוהי שהאישה תהיה מחוברת רק לגבר אחד בכל פעם עד שהמוות מפריד ביניהם. היעדר טקסים בסעודות הנישואין המתוארות בכתובים מחזק את העובדה שהדגש הוא על הברית הפנימית והמטרה האלוהית של המשך השושלת, ולא על צורות אנושיות.

סיכום

לאור כל הסיפורים והעקרונות המקראיים הללו, ברור שהגדרת אלוהים לנישואין מושרשת בתכנונו עצמו, ולא במסורות אנושיות או נהלים משפטיים. הבורא קבע את הסטנדרט מראשית: נישואין נחתמים בעיניו כאשר גבר מתאחד ביחסים בהסכמה עם אישה הפנויה לנישואין — כלומר שהיא בתולה או אלמנה. בעוד שטקסים אזרחיים או דתיים יכולים לשמש כהצהרה פומבית, אין להם משקל בקביעה אם האיחוד תקף לפני אלוהים. מה שחשוב הוא הציות לסדרו, הכבוד לקדושת קשר הנישואין, והנאמנות למצוותיו, שאינן משתנות ללא קשר לשינויים תרבותיים או לדעות אנושיות.