עמוד זה הוא חלק מסדרה הבוחנת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש
• נספח 8ט: הצלב והמקדש (עמוד זה).

הצלב והמקדש אינם אויבים, והם אינם שתי “תקופות” שבהן אחד מבטל את השני. תורת אלהים נצחית (תהלים 119:89; 119:160; מלאכי 3:6). מערכת המקדש, על קורבנותיה, כוהניה וחוקי טהרתה, ניתנה באותה תורה נצחית. מותו של ישוע לא ביטל אף מצווה אחת. הוא גילה את עומקה האמיתי של מה שהמצוות הללו כבר אמרו. המקדש לא נחרב כדי להפסיק את הקורבנות, אלא כמשפט על אי-ציות (דברי הימים ב 36:14-19; ירמיהו 7:12-14; לוקס 19:41-44). תפקידנו הוא להחזיק את האמיתות הללו יחד, בלי להמציא דת חדשה שמחליפה את התורה ברעיונות אנושיים על הצלב.

הסתירה הנראית לעין: השה והמזבח

במבט ראשון נראה שיש סתירה:

• מצד אחד, תורת אלהים מצווה על קורבנות, מנחות ועבודת כהונה. (ויקרא 1:1-2; שמות 28:1)
• מצד שני, ישוע מוצג כ“שה האלהים, הנושא את חטאת העולם” (יוחנן 1:29; יוחנן א 2:2).

רבים קופצים למסקנה שהכתובים מעולם לא אומרים: “אם ישוע הוא השה, אז הקורבנות הסתיימו, המקדש נגמר, והתורה שציוותה עליהם כבר אינה חשובה.”

אך ישוע עצמו דחה את ההיגיון הזה. הוא אמר בפירוש שלא בא לבטל את התורה או את הנביאים, ושאפילו הקו הקטן ביותר לא ייפול מן התורה עד שיעברו שמים וארץ (מתי 5:17-19; לוקס 16:17). שמים וארץ עדיין כאן. התורה עדיין עומדת. המצוות על קורבנות, מנחות והמקדש מעולם לא בוטלו מפיו.

הצלב אינו מוחק את חוקי המקדש. הצלב חושף למה הם באמת הצביעו.

ישוע כשה האלהים — קיום בלי ביטול

כאשר יוחנן קרא לישוע “שה האלהים” (יוחנן 1:29), הוא לא הכריז על סוף מערכת הקורבנות. הוא הכריז על משמעותם האמיתית של כל קורבן שניתן אי פעם באמונה. דמם של בעלי חיים לא היה בעל כוח מעצמו (פטרוס א 1:18-19). כוחו בא מן הציות לאלהים וממה שהוא ייצג: קורבנו העתידי של השה האמיתי. אלהים אינו אומר דבר אחד ולאחר מכן סותר את עצמו (במדבר 23:19).

מן ההתחלה, סליחה תמיד הייתה תלויה בשני דברים הפועלים יחד:

• ציות למה שאלהים ציווה (דברים 11:26-28; יחזקאל 20:21)
• הסידור שאלהים עצמו קבע לטהרה (ויקרא 17:11; אל העברים 9:22)

בישראל הקדומה, הצייתנים עלו אל המקדש, הקריבו קורבנות כפי שהתורה דרשה, וקיבלו טהרה בריתית ממשית — אך זמנית. כיום, הצייתנים נמשכים על ידי האב אל השה האמיתי, ישוע, לטהרה נצחית (יוחנן 6:37; 6:39; 6:44; 6:65; 17:6). הדפוס זהה: אלהים לעולם אינו מטהר את המורדים (ישעיהו 1:11-15).

העובדה שישוע הוא השה האמיתי אינה קורעת את המצוות על קורבן. היא מוכיחה שאלהים מעולם לא שיחק בסמלים. כל דבר במקדש היה רציני, וכל דבר הצביע על דבר ממשי.

מדוע הקורבנות נמשכו לאחר הצלב

אם אלהים התכוון לבטל את הקורבנות ברגע שישוע מת, המקדש היה נופל באותו יום. אך מה קרה בפועל?

• הפרוכת במקדש נקרעה (מתי 27:51), אך הבניין נשאר עומד והעבודה נמשכה בו (מעשי השליחים 2:46; 3:1; 21:26).
• קורבנות וטקסי מקדש נמשכו מדי יום (מעשי השליחים 3:1; 21:26), וכל הסיפור במעשי השליחים מניח מקדש פעיל.
• הכהונה המשיכה לשרת (מעשי השליחים 4:1; 6:7).
• המועדים המשיכו להישמר בירושלים (מעשי השליחים 2:1; 20:16).
• גם לאחר תחייתו של ישוע, מאמינים בו עדיין נראו במקדש (מעשי השליחים 2:46; 3:1; 5:20-21; 21:26), ואלפי יהודים שהאמינו בו היו “כולם קנאים לתורה” (מעשי השליחים 21:20).

אין בתורה, אין בדברי ישוע, ואין בנביאים שום הכרזה שהקורבנות יהפכו מיד לחטא או לבלתי תקפים ברגע שהמשיח ימות. אין נבואה שאומרת: “אחרי שבני ימות, תפסיקו להביא בעלי חיים, כי תורתי על הקורבן בוטלה.”

להפך, עבודת המקדש נמשכה משום שאלהים אינו דו-לשוני (במדבר 23:19). הוא אינו מצווה דבר כקדוש ואז בשקט מתייחס אליו כטמא משום שבנו מת. אילו הקורבנות היו הופכים למרד ברגע שישוע מת, אלהים היה אומר זאת בבירור. הוא לא אמר.

המשך עבודת המקדש לאחר הצלב מראה שאלהים מעולם לא ביטל שום מצווה הקשורה למקדש. כל קורבן, כל טקס טהרה, כל חובה כהנית וכל מעשה עבודת העם נותרו בתוקף, משום שהתורה שהקימה אותם נותרה ללא שינוי.

האופי הסמלי של מערכת הקורבנות

כל מערכת הקורבנות הייתה סמלים בתכנונה — לא מפני שהייתה רשות או חסרת סמכות, אלא מפני שהצביעה על מציאויות שרק אלהים עצמו עתיד היה להשלים יום אחד. הרפואות שהמערכת אישרה היו זמניות — הנרפא יכול היה לשוב ולהיות חולה. הטהרות הטקסיות השיבו טהרה לזמן מה בלבד — הטומאה יכלה לחזור. אפילו קורבנות החטאת הביאו סליחה שהיה צריך לשוב ולבקש שוב ושוב. שום דבר מכל אלה לא היה ההסרה הסופית של חטא או מוות; אלה היו סמלים מצוּוים מאת אלהים, המצביעים אל היום שבו אלהים ישמיד את המוות עצמו (ישעיהו 25:8; דניאל 12:2).

הצלב הפך את הסופיות הזו לאפשרית, אך קץ החטא האמיתי ייראה רק אחרי המשפט האחרון והתחייה, כאשר העושים טוב יקומו לתחיית חיים והעושים רע לתחיית דין (יוחנן 5:28-29). רק אז ייבלע המוות לנצח. משום שעבודות המקדש היו סמלים המצביעים אל מציאויות נצחיות, ולא המציאויות עצמן, מותו של ישוע לא הפך אותן למיותרות. הן נשארו בתוקף עד שאלהים הסיר את המקדש במשפט — לא מפני שהצלב ביטל אותן, אלא מפני שאלהים בחר לנתק את הסמלים בעוד שהמציאויות שאליהן הצביעו עדיין ממתינות להשלמה הסופית שלו בקץ העידן.

כיצד פועלת הסליחה כיום

אם המצוות על הקורבנות מעולם לא בוטלו, ואם מערכת המקדש נמשכה גם אחרי הצלב — עד שאלהים עצמו הביא לה קץ בשנת 70 לספירה — מתעוררת שאלה טבעית: כיצד יכול אדם להיסלח כיום? התשובה נמצאת באותו דפוס שאלהים קבע מן ההתחלה. סליחה תמיד באה באמצעות ציות למצוות אלהים (דברי הימים ב 7:14; ישעיהו 55:7) ובאמצעות הקורבן שאלהים עצמו קבע (ויקרא 17:11). בישראל הקדומה, הצייתנים קיבלו טהרה טקסית במזבח בירושלים, אשר התבצעה בתורה בעיקר באמצעות שפיכת דם (ויקרא 4:20; 4:26; 4:31; אל העברים 9:22). כיום, הצייתנים נטהרים באמצעות קורבן המשיח, שה האלהים האמיתי הנושא חטא (יוחנן 1:29).

אין זה שינוי בתורה. ישוע לא ביטל את מצוות הקורבן (מתי 5:17-19). אלא שכאשר אלהים הסיר את המקדש, הוא שינה את המקום החיצוני שבו הציות נפגש עם הטהרה. הקריטריון נשאר אותו קריטריון: אלהים סולח לאלה שיראים אותו ושומרים את מצוותיו (תהלים 103:17-18; קהלת 12:13). איש אינו בא אל המשיח אלא אם האב מושך אותו (יוחנן 6:37; 6:39; 6:44; 6:65 17:6), והאב מושך רק את מי שמכבדים את תורתו (מתי 7:21; 19:17; יוחנן 17:6; לוקס 8:21; 11:28).

בישראל הקדומה, הציות הוביל אדם אל המזבח. כיום, הציות מוביל אדם אל המשיח. המראה החיצוני השתנה, אך העיקרון לא. הבלתי נאמנים בישראל לא נטהרו באמצעות קורבנות (ישעיהו 1:11-16), והבלתי נאמנים כיום אינם נטהרים בדם המשיח (אל העברים 10:26-27). אלהים תמיד דרש את אותם שני דברים: ציות לתורתו והכנעה לקורבן שהוא קבע.

מן ההתחלה, לא היה רגע שבו דמו של בעל חיים כלשהו, או מנחת דגן או קמח כלשהי, הביאו באמת שלום בין חוטא לבין אלהים. קורבנות אלו נצטוו מאת אלהים, אך הם לא היו המקור האמיתי לפיוס. הכתובים מלמדים שאי-אפשר לדם פרים ותיישים להסיר חטאים (אל העברים 10:4), ושהמשיח נודע מראש לפני יסוד העולם (פטרוס א 1:19-20). מאז עדן, שלום עם אלהים בא תמיד באמצעות הבן המושלם, חסר החטא, בן היחיד (יוחנן 1:18; 3:16) — זה שאליו הצביע כל קורבן (יוחנן 3:14-15; 3:16). הקורבנות הגשמיים היו סימנים חומריים שאפשרו לבני אדם לראות, לגעת ולהרגיש את חומרת החטא, ולהבין במונחים ארציים את מחיר הסליחה. כאשר אלהים הסיר את המקדש, המציאות הרוחנית לא השתנתה. מה שהשתנה היה הצורה החומרית. המציאות נשארה בדיוק אותה מציאות: קורבן הבן הוא שמביא שלום בין הפוגע לבין האב (ישעיהו 53:5). הסמלים החיצוניים חדלו משום שאלהים בחר להסירם, אך המציאות הפנימית — הטהרה הניתנת באמצעות בנו לצייתנים — נמשכת ללא שינוי (אל העברים 5:9).

מדוע אלהים החריב את המקדש

אילו חורבן המקדש בשנת 70 לספירה נועד “לבטל קורבנות”, הכתובים היו אומרים זאת. הם אינם אומרים. להפך, ישוע עצמו הסביר את סיבת החורבן הקרב: משפט.

הוא בכה על ירושלים ואמר שהעיר לא הכירה את זמן פקודתה (לוקס 19:41-44). הוא הזהיר שהמקדש ייהרס אבן על אבן (לוקס 21:5-6). הוא הכריז שהבית ננטש לשממה בגלל הסירוב לשמוע לשליחי אלהים (מתי 23:37-38). זה לא היה הכרזה על תיאולוגיה חדשה שבה קורבנות נעשים רעים. זה היה הדפוס הישן והמוכר של משפט: אותה סיבה שבגללה חרב המקדש הראשון בשנת 586 לפנה"ס (דברי הימים ב 36:14-19; ירמיהו 7:12-14).

במילים אחרות:

• המקדש נפל בגלל חטא, לא בגלל שהתורה השתנתה.
• המזבח הוסר בגלל משפט, לא בגלל שהקורבנות נעשו חסרי אלהים.

המצוות נותרו כתובות, נצחיות כתמיד (תהלים 119:160; מלאכי 3:6). מה שאלהים הסיר היו האמצעים שבאמצעותם ניתן היה לקיים את המצוות הללו.

הצלב לא נתן סמכות לדת חדשה ללא התורה

רוב מה שנקרא “נצרות” כיום בנוי על שקר פשוט: “מפני שישוע מת, חוקי הקורבנות, המועדים, חוקי הטהרה, המקדש והכהונה כולם בוטלו. הצלב החליף אותם.”

אך ישוע לא אמר זאת מעולם. גם הנביאים שהתנבאו עליו לא אמרו זאת. להפך, המשיח הבהיר שתלמידיו האמיתיים חייבים לציית למצוות אביו כפי שניתנו בכתבי הקודש, בדיוק כפי שעשו שליחיו ותלמידיו (מתי 7:21; 19:17; יוחנן 17:6; לוקס 8:21; 11:28).

הצלב לא נתן לאיש סמכות:

• לבטל את חוקי המקדש
• להמציא טקסים חדשים כמו טקס הקומיון כדי להחליף את הפסח
• להפוך מעשרות למשכורות רועים
• להחליף את מערכת הטהרה של אלהים ב“תורות” מודרניות
• להתייחס לציות כאילו הוא רשות

דבר במותו של ישוע אינו מסמיך בני אדם לשכתב את התורה. הוא רק מאשר שאלהים רציני לגבי חטא ורציני לגבי ציות.

עמדתנו כיום: לציית למה שניתן לציית לו, ולכבד את מה שלא ניתן

הצלב והמקדש נפגשים באמת אחת בלתי נמנעת:

• התורה נותרה ללא פגע (מתי 5:17-19; לוקס 16:17).
• המקדש הוסר בידי אלהים (לוקס 21:5-6).

וזה אומר:

• המצוות שעדיין ניתן לקיימן חייבות להיקיים — בלי תירוצים.
• המצוות התלויות במקדש חייבות להיות מכובדות כפי שהן כתובות, אך לא מיושמות, משום שאלהים עצמו הסיר את המזבח ואת הכהונה.

אין אנו בונים היום גרסה אנושית של מערכת הקורבנות, מפני שאלהים לא השיב את המקדש. ואין אנו מכריזים שחוקי הקורבן בוטלו, מפני שאלהים מעולם לא ביטל אותם.

אנו עומדים בין הצלב לבין הר הבית הריק ביראה וברעדה, יודעים כי:

• ישוע הוא השה האמיתי המטהר את הצייתנים לאב (יוחנן 1:29; 6:44).
• חוקי המקדש נותרו כתובים כחוקות עולם (תהלים 119:160).
• אי-אפשרותם בהווה היא תוצאה של משפט אלהים, לא רשות להמציא תחליפים (לוקס 19:41-44; 21:5-6).

הצלב והמקדש יחד

הדרך הישרה מסרבת לשני הקצוות:

• לא: “ישוע ביטל את הקורבנות, לכן התורה כבר אינה חשובה.”
• לא: “עלינו לשוב ולהקריב כעת, בדרך שלנו, ללא מקדש אלהים.”

אלא:

• אנו מאמינים שישוע הוא שה האלהים, שנשלח מן האב עבור אלה המצייתים לתורתו (יוחנן 1:29; 14:15).
• אנו מקבלים שאלהים הסיר את המקדש כמשפט, לא כביטול (לוקס 19:41-44; מתי 23:37-38).
• אנו מצייתים לכל מצווה שעדיין אפשרית מבחינה מעשית כיום.
• אנו מכבדים את המצוות התלויות במקדש בכך שאיננו מחליפים אותן בטקסים אנושיים.

הצלב אינו מתחרה במקדש. הצלב מגלה את המשמעות שמאחורי המקדש. ועד שאלהים ישיב את מה שהסיר, חובתנו ברורה:

• לציית למה שניתן לציית לו.
• לכבד את מה שלא ניתן.
• לעולם לא להשתמש בצלב כתירוץ לשנות את התורה שישוע בא לקיים — לא להרוס (מתי 5:17-19).

---

יוחנן א 2:2	הוּא הַכַּפָּרָה עַל חַטָּאֵינוּ, וְלֹא רַק עַל חַטָּאֵינוּ אֶלָּא גַּם עַל חַטְּאוֹת כָּל הָעוֹלָם.
ויקרא 1:1-2	וַיִּקְרָא יְהוָה אֶל־מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהוָה, מִן־הַבְּהֵמָה מִן־הַבָּקָר אוֹ מִן־הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶם.
שמות 28:1	וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת־אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת־בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ־לִי: אַהֲרֹן, נָדָב וַאֲבִיהוּא, אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר.
פטרוס א 1:18-19	כִּי יוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁלֹּא בְּדָבָר כָּלֶה כְּמוֹ כֶּסֶף אוֹ זָהָב נִפְדֵּיתֶם מִדֶּרֶךְ הֶבֶל שֶׁקִּבַּלְתֶּם מֵאֲבוֹתֵיכֶם, אֶלָּא בְּדָם יָקָר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, כְּדַם שֶׂה תָּמִים וּבְלִי־מוּם.
דברים 11:26-28	רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה: אֶת־הַבְּרָכָה, אִם תִּשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם… וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל־מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם…
יחזקאל 20:21	וַיִּמְרְדוּ־בִי הַבָּנִים; בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת־מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם, אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם.
ויקרא 17:11	כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל־הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
אל העברים 9:22	וּבֶאֱמֶת כְּפִי הַתּוֹרָה כִּמְעַט כָּל־דָּבָר נִטְהָר בְּדָם, וּבְלִי שְׁפִיכַת דָּם אֵין סְלִיחָה.
ישעיהו 1:11-15	“לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?” אָמַר יְהוָה. “שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים… לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה… וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם; גַּם כִּי־תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ.”
ישעיהו 55:7	יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבוֹתָיו, וְיָשֹׁב אֶל־יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ, וְאֶל־אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ.
דברי הימים ב 7:14	וְיִכָּנְעוּ עַמִּי אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עֲלֵיהֶם וְיִתְפַּלְלוּ וִיבַקְשׁוּ פָנַי וְיָשֻׁבוּ מִדַּרְכֵּיהֶם הָרָעִים, וַאֲנִי אֶשְׁמַע מִן־הַשָּׁמַיִם וְאֶסְלַח לְחַטָּאתָם וְאֶרְפָּא אֶת־אַרְצָם.
מתי 7:21	לֹא כָּל הָאוֹמֵר לִי “אֲדוֹן, אֲדוֹן” יָבוֹא אֶל מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, כִּי אִם הָעוֹשֶׂה אֶת רְצוֹן אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
יוחנן 6:37	כָּל מַה שֶׁהָאָב נוֹתֵן לִי יָבוֹא אֵלַי; וְאֵת הַבָּא אֵלַי לֹא אַשְׁלִיכֶנּוּ הַחוּצָה.
יוחנן 6:39	וְזֶה רְצוֹן שׁוֹלְחִי: שֶׁלֹּא אַבֵּד מִכָּל אֲשֶׁר נָתַן לִי דָּבָר, אֶלָּא אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן.
יוחנן 6:65	וְאָמַר: “עַל־כֵּן אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁאֵין אִישׁ יָכוֹל לָבוֹא אֵלַי אֶלָּא אִם נִתַּן לוֹ מֵאֵת הָאָב.”
יוחנן 17:6	גִּלִּיתִי אֶת־שִׁמְךָ לָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי מִן הָעוֹלָם. לְךָ הָיוּ וְלִי נְתַתָּם, וְאֶת דְּבָרְךָ שָׁמָרוּ [הברית הישנה].
לוקס 8:21	וַיַּעַן וַיֹּאמֶר לָהֶם: “אִמִּי וְאַחַי הֵם הַשֹּׁמְעִים אֶת דְּבַר־אֱלֹהִים [הברית הישנה] וְעוֹשִׂים אוֹתוֹ.”
לוקס 11:28	וַיֹּאמֶר: “אַשְׁרֵי הַשֹּׁמְעִים אֶת דְּבַר־אֱלֹהִים וְשֹׁמְרִים אוֹתוֹ!”
מתי 19:17	וַיֹּאמֶר לוֹ: “אִם־רְצוֹנְךָ לָבוֹא לַחַיִּים, שְׁמֹר אֶת הַמִּצְוֹת.”
יוחנן 3:14-15	וּכְשֶׁהֵרִים מֹשֶׁה אֶת־הַנָּחָשׁ בַּמִּדְבָּר, כֵּן צָרִיךְ שֶׁיֵּרוֹם בֶּן־הָאָדָם, לְמַעַן כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ יִהְיֶה לוֹ חַיֵּי עוֹלָם.
אל העברים 9:22	וּבֶאֱמֶת כְּפִי הַתּוֹרָה כִּמְעַט כָּל־דָּבָר נִטְהָר בְּדָם, וּבְלִי שְׁפִיכַת דָּם אֵין סְלִיחָה.
יוחנן 3:16	כִּי כֹּה אָהַב אֱלֹהִים אֶת הָעוֹלָם עַד כִּי נָתַן אֶת בְּנוֹ הַיָּחִיד, לְמַעַן כָּל הַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֹאבַד אֶלָּא יִהְיֶה לוֹ חַיֵּי עוֹלָם.
אל העברים 10:4	כִּי אִי־אֶפְשָׁר שֶׁדַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים יָסִיר חַטָּאִים.
פטרוס א 1:19-20	אֶלָּא בְּדָם יָקָר שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, כְּדַם שֶׂה תָּמִים וּבְלִי־מוּם. הוּא נוֹדַע מֵרֹאשׁ לִפְנֵי יְסוֹד הָעוֹלָם, אַךְ נִגְלָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים בַּעֲבוּרְכֶם.
יוחנן 1:18	אֵין אִישׁ רָאָה אֱלֹהִים מֵעוֹלָם; הַבֵּן הַיָּחִיד אֲשֶׁר בְּחֵיק הָאָב, הוּא הוֹדִיעוֹ.
ישעיהו 53:5	וְהוּא מְחֹלָל מִפְּשָׁעֵינוּ, מְדֻכָּא מֵעֲו‍ֹנֹתֵינוּ; מוּסַר שְׁלוֹמֵנוּ עָלָיו, וּבַחֲבֻרָתוֹ נִרְפָּא־לָנוּ.
ויקרא 4:20	וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לוֹ; וְכִפֶּר עֲלֵיהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.
ויקרא 4:26	וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יַקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה כְּחֵלֶב זֶבַח הַשְּׁלָמִים; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן מֵחַטָּאתוֹ וְנִסְלַח לוֹ.
ויקרא 4:31	וְאֶת־כָּל־חֶלְבּוֹ יָסִיר כַּאֲשֶׁר יוּסַר חֵלֶב מֵעַל זֶבַח הַשְּׁלָמִים; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוָה; וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לוֹ.
תהלים 103:17-18	וְחֶסֶד יְהוָה מֵעוֹלָם וְעַד־עוֹלָם עַל יְרֵאָיו, וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים, לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם.
קהלת 12:13	סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת־הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת־מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי־זֶה כָּל־הָאָדָם.
ישעיהו 1:11-16	“לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?” אָמַר יְהוָה… “רַחֲצוּ הִזַּכּוּ, הָסִירוּ רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם מִנֶּגֶד עֵינָי.” (…)
אל העברים 10:26-27	כִּי אִם נַחֲטָא בְּמֵזִיד אַחֲרֵי קַבֵּל דַּעַת הָאֱמֶת, אֵין עוֹד זֶבַח נִשְׁאָר עַל חֲטָאִים, כִּי אִם צִפִּיָּה אֲיֻמָּה לְדִין וְאֵשׁ בֹּעֶרֶת אֲשֶׁר תֹּאכַל אֶת־הַצָּרִים.
אל העברים 5:9	וּכְשֶׁנִּשְׁלַם, הָיָה לִמְקוֹר יְשׁוּעַת עוֹלָם לְכָל הַמְצַיְּתִים לוֹ.
תהלים 119:89	לְעוֹלָם יְהוָה, דְּבָרְךָ נִצָּב בַּשָּׁמָיִם.
תהלים 119:160	רֹאשׁ דְּבָרְךָ אֱמֶת; וּלְעוֹלָם כָּל מִשְׁפַּט צִדְקֶךָ.
מלאכי 3:6	כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי; וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם.
דברי הימים ב 36:14-19	גַּם כָּל שָׂרֵי הַכֹּהֲנִים וְהָעָם הִרְבּוּ לִמְעֹל מַעַל… לָכֵן הֶעֱלָה עֲלֵיהֶם אֶת־מֶלֶךְ כַּשְׂדִּים… וַיִּשְׂרְפוּ אֶת־בֵּית הָאֱלֹהִים וַיְנַתְּצוּ אֶת־חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם… (…)
ירמיהו 7:12-14	לְכוּ נָא אֶל־מְקוֹמִי אֲשֶׁר בְּשִׁלוֹ… וּרְאוּ אֵת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לוֹ מִפְּנֵי רָעַת עַמִּי יִשְׂרָאֵל… לָכֵן אֶעֱשֶׂה לַבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו… כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְשִׁלוֹ.
לוקס 19:41-44	וּכְשֶׁקָּרַב וְרָאָה אֶת־הָעִיר בָּכָה עָלֶיהָ… “לֹא יַשְׁאִירוּ בָּךְ אֶבֶן עַל אֶבֶן, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הִכַּרְתְּ אֶת־עֵת פְּקֻדָּתֵךְ.”
יוחנן 1:29	וּלְמָחָר רָאָה אֶת־יֵשׁוּעַ בָּא אֵלָיו וַיֹּאמֶר: “הִנֵּה שֶׂה הָאֱלֹהִים, הַנּוֹשֵׂא אֶת חַטַּאת הָעוֹלָם!”
מתי 5:17-19	אַל תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְבַטֵּל אֶת־הַתּוֹרָה אוֹ אֶת־הַנְּבִיאִים; לֹא בָאתִי לְבַטֵּל אֶלָּא לְקַיֵּם… עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יוֹד אַחַת אוֹ קוֹץ אֶחָד לֹא יַעַבֹר מִן־הַתּוֹרָה…
לוקס 16:17	וְנָקֵל יוֹתֵר שֶׁיַּעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ מִשֶּׁתִּפֹּל קוֹץ אֶחָד מִן־הַתּוֹרָה.
במדבר 23:19	לֹא אִישׁ אֵל וִיכַזֵּב, וּבֶן־אָדָם וְיִתְנֶחָם; הַהוּא אָמַר וְלֹא יַעֲשֶׂה, וְדִבֶּר וְלֹא יְקִימֶנָּה.
יוחנן 6:44	אֵין אִישׁ יָכוֹל לָבוֹא אֵלַי אֶלָּא אִם הָאָב שֶׁשְׁלָחַנִי יִמְשְׁכֶנּוּ; וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן.
מתי 27:51	וְהִנֵּה פָּרֹכֶת הַהֵיכָל נִקְרְעָה לִשְׁנַיִם מִלְמַעְלָה וְעַד־לְמַטָּה; וְהָאָרֶץ רָעֲשָׁה וְהַסְּלָעִים נִבְקָעוּ.
מעשי השליחים 2:46	וּבְכָל יוֹם וָיוֹם הָיוּ מַתְמִידִים בַּמִּקְדָּשׁ בְּלֵב אֶחָד, וּבְבָתִּים הָיוּ שׁוֹבְרִים לֶחֶם וְאוֹכְלִים בְּשִׂמְחָה וּבְתֹם לֵבָב.
מעשי השליחים 3:1	וּפֶטְרוֹס וְיוֹחָנָן עָלוּ אֶל־הַמִּקְדָּשׁ בִּשְׁעַת הַתְּפִלָּה, הַשָּׁעָה הַתְּשִׁיעִית.
מעשי השליחים 21:26	אָז לָקַח פָּאוּלוֹס אֶת־הָאֲנָשִׁים; וּלְמָחָר טִהֵר אֶת־עַצְמוֹ עִמָּהֶם וְנִכְנַס אֶל־הַמִּקְדָּשׁ לְהוֹדִיעַ מָתַי יִמָּלְאוּ יְמֵי הַטָּהֳרָה וְהַקָּרְבָּן יֻקְרַב עַל־כָּל־אֶחָד מֵהֶם.
מעשי השליחים 4:1	וּבְדַבְּרָם אֶל־הָעָם נִגְּשׁוּ אֲלֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְשַׂר הַמִּקְדָּשׁ וְהַצְּדוּקִים,
מעשי השליחים 6:7	וּדְבַר הָאֱלֹהִים הָלַךְ וְרָבָה, וּמִסְפַּר הַתַּלְמִידִים בִּירוּשָׁלַיִם הִרְבָּה מְאֹד; וְגַם רַבִּים מִן־הַכֹּהֲנִים נִשְׁמְעוּ לָאֱמוּנָה.
מעשי השליחים 2:1	וּכְשֶׁהִגִּיעַ יוֹם הַשָּׁבוּעוֹת הָיוּ כֻלָּם יַחַד בְּמָקוֹם אֶחָד.
מעשי השליחים 20:16	כִּי פָּאוּלוֹס הֶחֱלִיט לַעֲבֹר בְּהַפְלָגָה עַל־פְּנֵי אֶפֶסוֹס, לְמַעַן לֹא יִתְעַכֵּב בְּאָסְיָה; כִּי הָיָה מְמַהֵר לִהְיוֹת בִּירוּשָׁלַיִם, אִם אֶפְשָׁר, בְּיוֹם הַשָּׁבוּעוֹת.
מעשי השליחים 5:20-21	“לְכוּ וְהִתְיַצְּבוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְדַבְּרוּ אֶל־הָעָם אֶת כָּל דִּבְרֵי הַחַיִּים הָאֵלֶּה.” וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ בַּשַּׁחַר וְהֵחֵלוּ לְלַמֵּד.
מעשי השליחים 21:20	וּכְשֶׁשָּׁמְעוּ זֹאת הִלְלוּ אֶת־הָאֱלֹהִים, וְאָמְרוּ לוֹ: “אַתָּה רוֹאֶה, אָחִינוּ, כַּמָּה אֲלָפִים יֵשׁ בַּיְּהוּדִים שֶׁהֶאֱמִינוּ, וְכֻלָּם קַנָּאִים לַתּוֹרָה.”
לוקס 21:5-6	וּכְשֶׁדִּבְּרוּ אֲנָשִׁים עַל־הַמִּקְדָּשׁ שֶׁהוּא מְקֻשָּׁט בְּאֲבָנִים נָאֲיוֹת וּבִנְדָבוֹת, אָמַר: “הַיָּמִים יָבֹאוּ וְלֹא תִשָּׁאֵר כָּאן אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תִתְנַתֵּץ.”
מתי 23:37-38	יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת־הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ!… הִנֵּה בֵּיתְכֶם נִנְטָשׁ לָכֶם שָׁמֵם.
יוחנן 14:15	אִם אֲהַבְתֶּם אוֹתִי, תִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְוֹתַי.
יוחנן 14:21	מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִצְוֹתַי וְשׁוֹמֵר אוֹתָן — הוּא הָאוֹהֵב אוֹתִי; וְהָאוֹהֵב אוֹתִי יֵאָהֵב עַל־יְדֵי אָבִי, וַאֲנִי אֹהַב אוֹתוֹ וְאֶתְגַּלֶּה אֵלָיו.
יוחנן 14:23	הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר לוֹ: “אִם אִישׁ אוֹהֵב אוֹתִי, יִשְׁמֹר אֶת דְּבָרִי; וְאָבִי יֶאֱהַב אוֹתוֹ, וּנָבוֹא אֵלָיו וְנַעֲשֶׂה מְעוֹנֵנוּ אִתּוֹ.”
ישעיהו 25:8	בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח; וּמָחָה אֲדֹנָי יְהוִה דִּמְעָה מֵעַל כָּל־פָּנִים…
דניאל 12:2	וְרַבִּים מִיְּשֵׁנֵי אַדְמַת־עָפָר יָקִיצוּ, אֵלֶּה לְחַיֵּי עוֹלָם וְאֵלֶּה לַחֲרָפוֹת לְדִרְאוֹן עוֹלָם.
יוחנן 5:28-29	אַל תִּתְמַהוּ עַל־זֹאת, כִּי שָׁעָה בָאָה שֶׁכָּל אֲשֶׁר בַּקְּבָרִים יִשְׁמְעוּ אֶת קוֹלוֹ וְיֵצְאוּ: הָעוֹשִׂים טוֹב לִתְחִיַּת חַיִּים, וְהָעוֹשִׂים רָע לִתְחִיַּת דִּין.

עמוד זה הוא חלק מסדרה הבוחנת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש (עמוד זה).
• נספח 8ט: הצלב והמקדש

אחת ההבנות השגויות הגדולות בדת המודרנית היא האמונה שאלהים מקבל ציות חלקי או ציות סמלי במקום המצוות שנתן. אך תורת אלהים מדויקת. כל מילה, כל פרט, כל גבול שנגלה דרך נביאיו ודרך המשיח נושא את מלוא משקל סמכותו. אין להוסיף דבר. אין לגרוע דבר (דברים 4:2; 12:32). ברגע שאדם מחליט שחלק מתורת אלהים ניתן לשינוי, לריכוך, להחלפה או לעיצוב מחדש — הוא כבר איננו מציית לאלהים; הוא מציית לעצמו.

דיוקו של אלהים וטבעו של ציות אמיתי

אלהים מעולם לא נתן מצוות עמומות. הוא נתן מצוות מדויקות. כאשר ציווה על קורבנות, הוא נתן פרטים על בעלי החיים, הכוהנים, המזבח, האש, המקום והזמן. כאשר ציווה על מועדים, הוא הגדיר את הימים, את הקורבנות, את דרישות הטהרה ואת מקום העבודה. כאשר ציווה על נדרים, הוא הגדיר כיצד הם מתחילים, כיצד הם נמשכים וכיצד הם חייבים להסתיים. כאשר ציווה על מעשרות וביכורים, הוא הגדיר מה מביאים, לאן מביאים ומי מקבל. דבר לא היה תלוי ביצירתיות אנושית או בפרשנות אישית.

הדיוק הזה אינו מקרי. הוא משקף את אופיו של מי שנתן את התורה. אלהים אינו רשלני לעולם, אינו פועל בקירוב לעולם, ואינו פתוח לאלתור. הוא מצפה לציות למה שציווה — לא למה שבני אדם היו רוצים שהוא יצווה.

לכן, כאשר אדם מציית למצווה באופן חלקי — או מחליף את המעשים הנדרשים במעשים סמליים — הוא איננו מציית עוד לאלהים. הוא מציית לגרסה של המצווה שהוא עצמו המציא.

ציות חלקי הוא אי-ציות

ציות חלקי הוא ניסיון לשמור את המרכיבים ה“קלים” או ה“נוחים” של מצווה, ובו בזמן להשליך את המרכיבים שנראים קשים, יקרים או מגבילים. אך התורה איננה באה בחתיכות. ציות סלקטיבי הוא סירוב לסמכותו של אלהים על אותם חלקים שנדחים.

אלהים הזהיר את ישראל שוב ושוב שסירוב אפילו לפרט אחד ממצוותיו הוא מרד (דברים 27:26; ירמיהו 11:3-4). ישוע אישר את אותה אמת כאשר אמר שמי שמקל אפילו במצווה הקטנה ביותר נקרא קטן במלכות השמים (מתי 5:17-19). המשיח מעולם לא נתן רשות להתעלם מן החלקים הקשים, תוך שמירה על השאר.

חשוב שכולם יבינו שחוקי המקדש לא בוטלו מעולם. אלהים הסיר את המקדש, לא את התורה. כאשר אי-אפשר לקיים מצווה במלואה, ציות חלקי אינו אפשרות. העובד חייב לכבד את התורה בכך שיסרב לשנות אותה.

ציות סמלי הוא עבודת אדם מעשה ידיו

ציות סמלי מסוכן אף יותר. הוא מתרחש כאשר אדם מנסה להחליף מצווה בלתי אפשרית במעשה סמלי שנועד “לכבד” את החוק המקורי. אך אלהים לא התיר תחליפים סמליים. הוא לא הרשה לישראל להחליף קורבנות בתפילות או מועדים במדיטציות כאשר המקדש עוד עמד. הוא לא התיר נדר נזיר סמלי. הוא לא התיר מעשרות סמליים. הוא מעולם לא אמר שמנהגים חיצוניים יכולים להיות מוחלפים בגרסאות מפושטות שבני אדם יכולים לבצע בכל מקום.

יצירת ציות סמלי היא העמדת פנים שהאי-אפשרות הפיזית לציית הפתיעה את אלהים — כאילו אלהים זקוק לעזרתנו כדי “לסמל” את מה שהוא עצמו הסיר. אך זהו עלבון לאלהים. זה מתייחס למצוותיו כגמישות, לדיוקו כנתון למשא ומתן, ולרצונו כמשהו שצריך “לעזור” לו באמצעות יצירתיות אנושית.

ציות סמלי הוא אי-ציות, משום שהוא מחליף את הציווי שאלהים דיבר בו בדבר שהוא לא דיבר בו.

כאשר הציות נעשה בלתי אפשרי, אלהים דורש ריסון, לא תחליף

כאשר אלהים הסיר את המקדש, את המזבח ואת עבודת הלויים, הוא אמר דבר ברור ומכריע: מצוות מסוימות אינן יכולות עוד להתבצע. אך הוא לא נתן רשות לשום דבר לתפוס את מקומן.

התגובה הנכונה למצווה שאי-אפשר לקיים אותה באופן פיזי היא פשוטה:

להימנע מקיום עד שאלהים ישיב את אמצעי הציות.

אין זו אי-ציות. זהו ציות לגבולות שאלהים עצמו קבע. זהו יראת יהוה המתבטאת בענווה ובריסון.

להמציא גרסה סמלית של החוק אינה ענווה — זהו מרד המחופש לדבקות.

סכנת ה“וריאציות האפשריות”

הדת המודרנית מנסה לעיתים קרובות ליצור “וריאציות אפשריות” של מצוות שאלהים הפך לבלתי אפשריות לביצוע:

• טקס קומיון שהומצא כדי להחליף את קורבן הפסח
• תרומה כספית של עשרה אחוזים המחליפה את המעשר שאלהים הגדיר
• “חזרות” על מועדים המחליפות את הקורבנות שנצטוו בירושלים
• מנהגי נזיר סמליים המחליפים את הנדר עצמו
• “תורות טהרה” טקסיות המחליפות את מערכת הטהרה המקראית

כל אחת מן הפרקטיקות הללו הולכת באותו דפוס:

1. אלהים נתן ציווי מדויק.
2. אלהים הסיר את המקדש, והציות נעשה בלתי אפשרי.
3. בני אדם המציאו גרסה שונה שהם יכולים לבצע.
4. והם קוראים לזה ציות.

אך אלהים אינו מקבל תחליפים למצוותיו. הוא מקבל רק את הציות שהוא עצמו הגדיר.

יצירת תחליף מרמזת שאלהים טעה — שהוא ציפה לציות מתמשך אך לא שמר על אמצעי הציות. היא מתייחסת לתושייה אנושית כפתרון ל“בעיה” שכביכול אלהים לא ראה. זהו עלבון לחכמתו של אלהים.

ציות היום: כיבוד התורה בלי לשנות אותה

העמדה הנכונה כיום היא אותה עמדה הנדרשת לאורך כל הכתובים: לציית לכל מה שאלהים אפשר, ולסרב לשנות את מה שהוא לא אפשר.

• אנו מצייתים למצוות שאינן תלויות במקדש.
• אנו מכבדים את המצוות התלויות במקדש בכך שאיננו משנים אותן.
• אנו דוחים ציות חלקי.
• אנו דוחים ציות סמלי.
• אנו יראים את אלהים מספיק כדי לציית רק למה שהוא ציווה, ובדרך שהוא ציווה.

זו אמונה אמיתית. זהו ציות אמיתי. כל דבר אחר הוא דת מעשה ידי אדם.

הלב הרועד מפני דברו

אלהים חפץ בעובד אשר רועד מפני דברו (ישעיהו 66:2) — לא בעובד המשפץ את דברו כדי לעשותו נוח או אפשרי. אדם עניו מסרב להמציא חוקים חדשים כדי להחליף את מה שאלהים העמיד זמנית מעבר להשגה. הוא מכיר בכך שהציות חייב תמיד להתאים לציווי שאלהים באמת דיבר.

תורת אלהים נותרת שלמה. דבר לא בוטל. אך לא כל מצווה יכולה להיעשות כיום. התגובה הנאמנה היא לסרב לציות חלקי, לדחות ציות סמלי, ולכבד את התורה בדיוק כפי שאלהים נתן אותה.

---

דברים 4:2	לֹא תֹסִפוּ עַל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לְמַעַן תִּשְׁמְרוּ אֶת־מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
דברים 12:32	אֵת כָּל־הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.
דברים 27:26	אָרוּר אֲשֶׁר לֹא־יָקִים אֶת־דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת לַעֲשׂוֹת אוֹתָם וְאָמַר כָּל־הָעָם אָמֵן.
ירמיהו 11:3-4	כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא־יִשְׁמַע אֶת־דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת־אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם… לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְּקוֹלִי וַעֲשִׂיתֶם אֵת כָּל־אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם… (…)
מתי 5:17-19	אַל תַּחְשְׁבוּ כִּי בָאתִי לְבַטֵּל אֶת־הַתּוֹרָה אוֹ אֶת־הַנְּבִיאִים; לֹא בָאתִי לְבַטֵּל אֶלָּא לְקַיֵּם. אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יוֹד אַחַת אוֹ קוֹץ אֶחָד לֹא יַעַבֹר מִן־הַתּוֹרָה עַד שֶׁיּוּשְׁלַם הַכֹּל. לָכֵן מִי שֶׁיְקַל בְּאַחַת מִן הַמִּצְוֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה… יִקָּרֵא קָטָן בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם…
ישעיהו 66:2	וְאֶת־כָּל־אֵלֶּה יָדִי עָשָׂתָה וַיִּהְיוּ כָל־אֵלֶּה נְאֻם־יְהוָה וְאֶל־זֶה אַבִּיט אֶל־עָנִי וּנְכֵה־רוּחַ וְחָרֵד עַל־דְּבָרִי.

עמוד זה הוא חלק מסדרה הבוחנת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום (עמוד זה).
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש
• נספח 8ט: הצלב והמקדש

חוקי הנדרים, ובכללם נדר הנזיר, מראים עד כמה מצוות מסוימות בתורה תלויות במערכת המקדש אשר אלהים הקים. מאחר שהמקדש, המזבח והכהונה הלוית הוסרו, אין אפשרות להשלים נדרים אלו כיום. הניסיונות המודרניים לחקות או “לרוחן” נדרים אלו — ובמיוחד את נדר הנזיר — אינם ציות אלא המצאות אנושיות. התורה מגדירה מהו נדר, כיצד הוא מתחיל, כיצד הוא מסתיים, וכיצד יש להשלים אותו לפני אלהים. ללא המקדש, אין נדר מן התורה שניתן לקיימו כפי שאלהים ציווה.

מה ציוותה התורה בנוגע לנדרים

התורה מתייחסת לנדרים ברצינות מוחלטת. כאשר אדם נדר נדר לאלהים, הנדר נעשה מחייב, והיה עליו לקיימו בדיוק כפי שהובטח (במדבר 30:1-2; דברים 23:21-23). אלהים הזהיר שעיכוב בקיום נדר או אי-קיום נדר הוא חטא. אך קיום הנדר לא היה עניין פנימי או סמלי בלבד — הוא דרש מעשה, קורבנות, והמעורבות של מקדש אלהים.

נדרים רבים כללו קורבנות תודה או נדבות, ולכן היה על הנדר להתקיים במזבח אלהים, במקום אשר בחר (דברים 12:5-7; 12:11). ללא המזבח, לא ניתן היה להשלים שום נדר.

נדר הנזיר: מצווה התלויה במקדש

נדר הנזיר הוא הדוגמה הברורה ביותר למצווה שאינה ניתנת לקיום כיום, אף כי ניתן עדיין לחקות חלק מההתנהגויות החיצוניות הקשורות אליו. במדבר ו מתאר את נדר הנזיר בפרטי פרטים, והפרק מבדיל בבירור בין סימני ההיבדלות החיצוניים לבין הדרישות ההופכות את הנדר לכשר לפני אלהים.

הסימנים החיצוניים כוללים:

• היבדלות מיין ומכל תוצרת הגפן (במדבר 6:3-4)
• גידול השיער ללא תער על הראש (במדבר 6:5)
• הימנעות מטומאת מת (במדבר 6:6-7)

אך אף אחד ממעשים אלו אינו יוצר או משלים את נדר הנזיר. על פי התורה, הנדר נעשה שלם — ומתקבל לפני אלהים — רק כאשר האדם מגיע אל המקדש ומקריב את הקורבנות הנדרשים:

• עולה
• חטאת
• שלמים
• מנחה ונסך

קורבנות אלו נצטוו כסיום ההכרחי של הנדר (במדבר 6:13-20). בלעדיהם, הנדר נשאר בלתי מושלם ובלתי תקף. אלהים גם ציווה על קורבנות נוספים במקרה של טומאה בשגגה, דבר המראה כי הנדר אינו יכול להימשך או להתחדש ללא מערכת המקדש (במדבר 6:9-12).

משום כך נדר הנזיר אינו יכול להתקיים כיום. אדם יכול לחקות פעולות חיצוניות מסוימות, אך אינו יכול להיכנס לנדר, להמשיך בו או להשלים אותו כפי שאלהים הגדיר. ללא המזבח, הכהונה והמקדש — אין נדר נזיר, אלא חיקוי אנושי בלבד.

כיצד ישראל צייתו

בני ישראל הנאמנים שקיבלו על עצמם נדר נזיר צייתו לתורה מתחילתה ועד סופה. הם נבדלו במשך ימי הנדר, נזהרו מטומאה, ולאחר מכן עלו אל המקדש כדי להשלים את הנדר באמצעות הקורבנות שאלהים ציווה. גם טומאה בשגגה חייבה קורבנות מסוימים כדי “לאפס” את הנדר (במדבר 6:9-12).

שום ישראלי מעולם לא השלים נדר נזיר בבית כנסת כפרי, בבית פרטי או בטקס סמלי. הדבר היה חייב להיעשות במקדש אשר בחר אלהים.

כך היה גם בשאר הנדרים. קיומם דרש קורבנות, והקורבנות דרשו את המקדש.

מדוע אין אפשרות לציית לנדרים אלו כיום

נדר הנזיר — וכל נדר בתורה הדורש קורבנות — אינו יכול להיות מושלם כיום, משום שמזבח אלהים איננו קיים עוד. המקדש חרב. הכהונה אינה משרתת. והמקדש איננו. וללא אלה, המעשה הסופי וההכרחי של הנדר אינו יכול להתקיים.

התורה אינה מתירה “סיום רוחני” של נדר נזיר ללא קורבנות. היא אינה מאפשרת למורים בני זמננו ליצור סיומים סמליים, טקסים חלופיים או פרשנויות פרטיות. אלהים הגדיר כיצד הנדר חייב להסתיים, והוא זה שהסיר את אמצעי הציות.

לכן:

• אין אדם כיום שיכול לקבל על עצמו נדר נזיר על פי התורה.
• אין נדר הכרוך בקורבנות שניתן לקיימו כיום.
• כל ניסיון סמלי לחקות נדרים אלו אינו ציות.

חוקים אלו נצחיים, אך הציות להם בלתי אפשרי עד שאלהים ישיב את המקדש.

ישוע לא ביטל חוקים אלו

ישוע מעולם לא ביטל את חוקי הנדרים. הוא הזהיר מפני נדרים פזיזים בשל אופיים המחייב (מתי 5:33-37), אך לא הסיר אף דרישה אחת הכתובה במדבר או בדברים. הוא מעולם לא אמר לתלמידיו שנדר הנזיר התיישן או שנדרים אינם זקוקים עוד למקדש.

גילוח ראשו של שאול השליח (מעשי השליחים 18:18) והשתתפותו בהוצאות טהרה בירושלים (מעשי השליחים 21:23-24) מאשרים שישוע לא ביטל את חוקי הנדרים, וכי לפני חורבן המקדש המשיכו בני ישראל לקיים את נדריהם בדיוק כפי שהתורה ציוותה. שאול לא השלים דבר באופן פרטי או בבית כנסת; הוא עלה לירושלים, אל המקדש ואל המזבח, משום שהתורה הגדירה היכן יש להביא נדר לסיומו. התורה מגדירה מהו נדר נזיר, ועל פי התורה — אין נדר שניתן לקיימו ללא הקורבנות במקדש אלהים.

ציות סמלי הוא אי-ציות

כמו בקורבנות, במועדים, במעשרות ובחוקי הטהרה, הסרת המקדש מחייבת אותנו לכבד חוקים אלו — לא באמצעות המצאת תחליפים, אלא בסירוב לטעון לציות במקום שבו הציות בלתי אפשרי.

לחַקות כיום נדר נזיר באמצעות גידול שיער, הימנעות מיין או התרחקות מהלוויות — אינו ציות. זוהי פעולה סמלית המנותקת מהמצוות שאלהים באמת נתן. ללא הקורבנות במקדש, הנדר פסול מלכתחילה.

אלהים אינו מקבל ציות סמלי. העובד הירא את אלהים אינו ממציא תחליפים למקדש או למזבח. הוא מכבד את התורה בהכרת הגבולות שאלהים עצמו קבע.

אנו מצייתים למה שניתן לציית לו, ומכבדים את מה שלא ניתן

נדר הנזיר קדוש. נדרים בכלל קדושים. אף אחד מחוקים אלו לא בוטל, ואין בתורה רמז לכך שיום אחד יוחלפו במעשים סמליים או בכוונות פנימיות.

אך אלהים הסיר את המקדש. לכן:

• אין באפשרותנו להשלים נדר נזיר.
• אין באפשרותנו להשלים נדרים הדורשים קורבנות.
• אנו מכבדים חוקים אלו בכך שאיננו מעמידים פנים שאנו מקיימים אותם באופן סמלי.

ציות כיום פירושו לשמור את המצוות שעדיין ניתן לשמור, ולכבד את האחרות עד שאלהים ישיב את המקדש. נדר הנזיר נותר כתוב בתורה, אך לא ניתן לקיימו עד שהמזבח יעמוד שוב.

---

במדבר 30:1-2	וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל־רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה. אִישׁ כִּי־יִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אוֹ־הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל־נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל־הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.
דברים 23:21-23	כִּי־תִדֹּר נֶדֶר לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָּרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא… מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ (…)
דברים 12:5-7	כִּי אִם־אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת־שְׁמוֹ שָׁם… שָׁמָּה תָּבִיאוּ עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם… וַאֲכַלְתֶּם־שָׁם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם…
דברים 12:11	וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָּבִיאוּ אֵת כָּל־אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם…
במדבר 6:3-4	מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר… מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד־זָג לֹא יֹאכֵל.
במדבר 6:5	כָּל־יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא־יַעֲבֹר עַל־רֹאשׁוֹ… קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.
במדבר 6:6-7	כָּל־יְמֵי הַזִּירוֹ לַיהוָה עַל־נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא…
במדבר 6:9-12	וְכִי־יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם… וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל־הַכֹּהֵן… (…)
במדבר 6:13-20	וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ… וְהִקְרִיב אֶת־קָרְבָּנוֹ לַיהוָה… (…)
במדבר 6:18	וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת־רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת־שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל־הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים.
מתי 5:33-37	שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים לֹא תִשָּׁבַע לַשָּׁקֶר… וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם אַל־תִּשָּׁבְעוּ כְּלָל… יְהִי דְבַרְכֶם הֵן הֵן וְלֹא לֹא.
מעשי השליחים 18:18	וּפָאוּלוֹס אַחֲרֵי שֶׁיָּשַׁב עוֹד יָמִים רַבִּים נִפְרַד מִן־הָאַחִים וְהִפְלִיג לְסוּרְיָה… וְגִלַּח אֶת־רֹאשׁוֹ בְּקֶנְכְּרִיָּה כִּי הָיָה עָלָיו נֶדֶר.
מעשי השליחים 21:23-24	עֲשֵׂה־נָא אֶת־זֶה אֲשֶׁר נֹאמַר לָךְ… טַהֵר אֶת־עַצְמְךָ עִמָּהֶם וְשַׂא בַּהוֹצָאוֹתֵיהֶם לְמַעַן יְגַלְּחוּ אֶת־רֹאשָׁם…

דף זה הוא חלק מסדרה החוקרת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח (דף זה).
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש
• נספח 8ט: הצלב והמקדש

טקס הקומיון הוא אחד המקרים החזקים ביותר של מה שסדרה זו חושפת: “ציות” סמלי שהומצא כדי להחליף מצוות שאלהים עצמו הפך לבלתי אפשריות לקיום כאשר הסיר את המקדש, את המזבח ואת כהונת הלויים. תורת אלהים מעולם לא ציוותה טקס חוזר של לחם ויין במקום קורבנות או במקום פסח. ישוע מעולם לא ביטל את חוקי המקדש, והוא מעולם לא ייסד פולחן חדש שיחליף אותם. מה שאנשים היום מכנים “סעודת האדון” אינו מצווה מן התורה ואינו חוק אלהים שאינו תלוי במקדש. זהו טקס אנושי המבוסס על אי־הבנה של מה שישוע עשה בפסח האחרון שלו.

תבנית התורה: קורבנות ממשיים, דם ממשי, מזבח ממשי

לפי התורה, סליחה וזיכרון לא נקשרו מעולם לסמלים בלי קורבן. התבנית המרכזית ברורה: החטא מטופל כאשר דם ממשי מובא על מזבח ממשי במקום אשר בחר אלהים לשכן את שמו שם (ויקרא 17:11; דברים 12:5-7). כך בקורבנות התמיד, בחטאות, בעולות, וכן גם בשה הפסח עצמו (שמות 12:3-14; דברים 16:1-7).

סעודת הפסח לא הייתה שירות זיכרון חופשי לפי רצון האדם. היא הייתה טקס מצווה, עם:

• שה ממשי, ללא מום
  • שמות 12:3 — כל בית חייב לקחת שה לפי מצוות אלהים.
  • שמות 12:5 — השה חייב להיות תמים, זכר בן שנה, ללא מום.
• דם ממשי, המטופל בדיוק כפי שאלהים ציווה
  • שמות 12:7 — עליהם לקחת מדם השה ולשים על שתי המזוזות ועל המשקוף.
  • שמות 12:13 — הדם יהיה להם לאות; ה' יפסח רק במקום שבו הדם הממשי נמרח.
• מצות ומרורים
  • שמות 12:8 — עליהם לאכול את השה עם מצות ומרורים.
  • דברים 16:3 — לא יאכלו חמץ; שבעת ימים יאכלו מצות, לחם עוני.
• מועד וסדר מוגדרים
  • שמות 12:6 — את השה יש לשחוט בין הערביים ביום הארבעה עשר.
  • ויקרא 23:5 — פסח הוא בארבעה עשר יום לחודש הראשון, במועדו.

לאחר מכן אלהים ריכז את הפסח: שוב לא היה מותר לזבוח את השה “באחד שעריך”, אלא רק במקום אשר בחר, לפני מזבחו (דברים 16:5-7). כל המערכת הייתה תלויה במקדש. לא היה דבר כזה “פסח סמלי” בלי קורבן.

כיצד ישראל זכרה את הגאולה

אלהים עצמו הגדיר כיצד על ישראל לזכור את יציאת מצרים. לא באמצעות התבוננות כללית או מחווה סמלית, אלא באמצעות עבודת הפסח השנתית אשר ציווה (שמות 12:14, 12:24-27). הילדים היו שואלים: “מה העבודה הזאת לכם?” והתשובה נקשרה לדם השה ולמעשי אלהים באותו לילה (שמות 12:26-27).

כאשר המקדש עמד, ישראל הנאמנה קיימה זאת בעלייה לירושלים, בשחיטת השה בקודש, ובאכילת הפסח כפי שציווה אלהים (דברים 16:1-7). שום נביא לא בישר שיום אחד הדבר יוחלף בפת לחם קטנה ובשלוק יין בבניינים מפוזרים בין הגויים. התורה אינה מכירה תחליף כזה. היא מכירה רק את הפסח כפי שאלהים הגדיר אותו.

ישוע ופסח האחרון שלו

הבשורות ברורות: כאשר ישוע אכל עם תלמידיו בלילה שבו נמסר, זה היה פסח — לא טקס גויי חדש (מתי 26:17-19; מרקוס 14:12-16; לוקס 22:7-15). הוא הלך בציות מלא למצוות אביו, ושמר את אותו פסח שקבע אלהים.

באותה סעודה ישוע לקח לחם ואמר: “זה גופי”, ולקח את הכוס ודיבר על דם הברית (מתי 26:26-28; מרקוס 14:22-24; לוקס 22:19-20). הוא לא ביטל את הפסח, לא ביטל את הקורבנות, ולא כתב חוקים חדשים לשירותי דת של גויים. הוא הסביר שמותו שלו — כשה אלהים האמיתי — ייתן את מלוא משמעותו לכל מה שהתורה כבר ציוותה.

כשהוא אמר: “עשו זאת לזכרי” (לוקס 22:19), ה“זאת” היה סעודת הפסח שהם אכלו, ולא טקס חדש שנחתך מן התורה, מן המקדש ומן המזבח. אין מצווה מפיו המייסדת פולחן חדש, שאינו תלוי במקדש, עם לוח־זמנים משלו, כללים משלו, וכהונה משלו. ישוע כבר אמר שלא בא לבטל את התורה או את הנביאים, ושאפילו קוץ קטן לא ייפול מן התורה (מתי 5:17-19). הוא לא אמר מעולם: “אחרי מותי שכחו את הפסח ובמקומו המציאו שירות לחם ויין בכל מקום.”

המקדש הוסר — לא שהתורה בוטלה

ישוע חזה את חורבן המקדש (לוקס 21:5-6). כאשר הדבר קרה בשנת 70 לספירה, הקורבנות פסקו, המזבח הוסר, ועבודת הלויים חדלה. אך שום דבר מזה אינו ביטול התורה. זהו דין. המצוות על קורבנות ועל פסח נשארות כתובות, ללא שינוי. הן פשוט בלתי אפשריות לקיום משום שאלהים הסיר את המערכת שבה הן פועלות.

ומה עשו בני־אדם? במקום לקבל שחלק מן החוקים חייבים להיכבד אך אינם יכולים להישמר עד שאלהים ישיב את המקדש, מנהיגים דתיים יצרו טקס חדש — טקס הקומיון — והכריזו שהמצאה זו היא כעת הדרך “לזכור” את ישוע ו“להשתתף” בקורבנו. הם לקחו את הלחם ואת הכוס משולחן הפסח ובנו סביבם מבנה חדש לגמרי, מחוץ למקדש, מחוץ לתורה, ומחוץ לכל דבר שאלהים עצמו ציווה.

מדוע טקס הקומיון הוא ציות סמלי

טקס הקומיון מוצג כמעט בכל מקום כתחליף לקורבנות המקדש ולפסח. אומרים לאנשים שבאכילת לחם ובשתיית יין (או מיץ) בבניין כנסייה או בכל בניין, הם מצייתים למצוות המשיח ומגשימים את מה שהתורה רמזה אליו. אך זה בדיוק סוג הציות הסמלי שאלהים לא אישר.

התורה לא אמרה לאיש שסמל, בלי מזבח ובלי דם, יכול להחליף את הקורבנות שנצטוו. ישוע לא אמר זאת. הנביאים לא אמרו זאת. אין חוק שמגדיר:

• באיזו תדירות יש לקיים את הקומיון החדש
• מי חייב לעמוד בראש הטקס
• היכן הוא חייב להיערך
• מה דינו של מי שאינו משתתף בו לעולם

כמו הפרושים, הצדוקים והסופרים, כל הפרטים הללו הומצאו בידי בני־אדם (מרקוס 7:7-9). נבנו תיאולוגיות שלמות על הטקס — יש שקוראים לו סקרמנט, אחרים “חידוש ברית” — אך דבר מזה אינו בא מתורת אלהים או מדברי ישוע בבשורות, כאשר מבינים אותם בהקשרם.

התוצאה טראגית: המונים מאמינים שהם “מצייתים” לאלהים בהשתתפות בטקס שהוא מעולם לא ציווה. חוקי המקדש האמיתיים עדיין עומדים, אך אינם ניתנים לקיום כי אלהים הסיר את המקדש; ובמקום לכבד עובדה זו ביראה ובענווה, אנשים מתעקשים להעמיד פנים ששירות סמלי יכול לעמוד במקומם.

לזכור את ישוע בלי להמציא חוקים חדשים

הכתובים אינם משאירים אותנו בלי הדרכה כיצד לכבד את המשיח לאחר עלייתו. ישוע עצמו אמר: “אם אתם אוהבים אותי, תשמרו את מצוותי” (יוחנן 14:15). והוא גם שאל: “למה אתם קוראים לי ‘אדון, אדון’ ואינכם עושים את אשר אני אומר?” (לוקס 6:46).

הדרך לזכור אותו אינה באמצעות טקסים שהומצאו, אלא באמצעות ציות לכל מה שאביו כבר דיבר על ידי הנביאים שבאו לפני המשיח, ועל ידי המשיח עצמו.

אנו מצייתים למה שניתן לציית, ומכבדים את מה שאי־אפשר

התורה נשארה ללא שינוי. הפסח ומערכת הקורבנות נשארים כתובים כחוקות עולם, אך קיומם כעת בלתי אפשרי משום שאלהים עצמו הסיר את המקדש, את המזבח ואת הכהונה. טקס הקומיון אינו משנה מציאות זו. הוא אינו הופך לחם סמלי ויין סמלי לציות. הוא אינו מקיים את חוקי המקדש. הוא אינו בא מן התורה, וישוע מעולם לא ציווה אותו כחוקה חדשה ועצמאית לגויים.

אנו מצייתים היום למה שניתן לציית: למצוות שאינן תלויות במקדש. אנו מכבדים את מה שאי־אפשר לקיים בכך שאנו מסרבים להמציא תחליפים. טקס הקומיון הוא ניסיון אנושי למלא חלל שאלהים עצמו יצר. יראת יהוה אמיתית מובילה אותנו לדחות את אשליית הציות הזאת ולחזור למה שהוא באמת ציווה.

---

מרקוס 7:7-9	“וּלַשָּׁוְא הֵם עוֹבְדִים אוֹתִי… מְלַמְּדִים מִצְוֹת אֲנָשִׁים. אַתֶּם עוֹזְבִים אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לְהַחֲזִיק בְּמָסֹרֶתְכֶם… וּמְבַטְּלִים אֶת מִצְוַת אֱלֹהִים כְּדֵי לְקַיֵּם אֶת מָסֹרֶתְכֶם.”
שמות 12:3	אִישׁ לְבֵית אָבוֹת, שֶׂה לַבָּיִת — כָּל מִשְׁפָּחָה תִּקַּח שֶׂה כְּפִי אֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים.
שמות 12:5	שֶׂה תָמִים יִהְיֶה לָכֶם, זָכָר בֶּן שָׁנָה — בְּלִי מוּם.
שמות 12:7	וְלָקְחוּ מִן הַדָּם, וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף, עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם.
שמות 12:13	וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת… וּרְאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם, וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף.
שמות 12:8	וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר… עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.
דברים 16:3	לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ… שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת, לֶחֶם עֹנִי.
שמות 12:6	וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ… בֵּין הָעַרְבָּיִם, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ.
ויקרא 23:5	בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם — פֶּסַח לַיהוה.
ויקרא 17:11	כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם; כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר.
דברים 12:5-7	כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם… לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם — לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ, וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם… וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם…
שמות 12:3-14	דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל… בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ יִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה… וְאִם יִמְעַט הַבַּיִת מִהְיוֹת מִשֶּׂה… וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן, וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוה… (…)
דברים 16:1-7	שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוה אֱלֹהֶיךָ… וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוה אֱלֹהֶיךָ צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם… (…)
דברים 16:5-7	לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפֶּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ… כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח… וּבַבֹּקֶר וּפָנִיתָ וְהָלַכְתָּ לְאֹהָלֶיךָ.
שמות 12:14	וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן… וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוה לְדֹרֹתֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ.
שמות 12:24-27	וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחֹק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם… וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם… (…)
שמות 12:26-27	וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם: מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם? וַאֲמַרְתֶּם: זֶבַח פֶּסַח הוּא לַיהוה, אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם…
מתי 26:17-19	וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַמַּצּוֹת נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ… “אֵיפֹה תִּרְצֶה שֶׁנָּכִין לְךָ לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח?”… וְעָשׂוּ הַתַּלְמִידִים כְּפִי שֶׁצִּוָּם…
מרקוס 14:12-16	וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן לַמַּצּוֹת, כְּשֶׁזָּבְחוּ אֶת הַפֶּסַח… “אֵיפֹה תִּרְצֶה שֶׁנֵּלֵךְ וְנָכִין…?” וַיִּשְׁלַח שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו… וְהֶרְאָה לָהֶם עֲלִיָּה גְדוֹלָה מְרֻהֶטֶת וּמֻכְנָה… (…)
לוקס 22:7-15	וַיָּבוֹא יוֹם הַמַּצּוֹת אֲשֶׁר בּוֹ צָרִיךְ לִזְבֹּחַ אֶת הַפֶּסַח… “לְכוּ וְהָכִינוּ לָנוּ אֶת הַפֶּסַח לֶאֱכֹל.”… וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה הֵסֵב… וְאָמַר: “תַּאֲוָה תָּאֲוִיתִי לֶאֱכֹל אֶת הַפֶּסַח הַזֶּה אִתְּכֶם לִפְנֵי סִבְלִי.”
מתי 26:26-28	וּכְשֶׁהֵם אוֹכְלִים לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם… וְאָמַר: “קְחוּ, אִכְלוּ; זֶה גּוּפִי.” וְלָקַח כּוֹס… “שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כִּי זֶה דַּם בְּרִיתִי… הַנִּשְׁפָּךְ לְרַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.”
מרקוס 14:22-24	וּכְשֶׁהֵם אוֹכְלִים לָקַח לֶחֶם… וְאָמַר: “קְחוּ; זֶה גּוּפִי.” וְלָקַח כּוֹס… וְאָמַר לָהֶם: “זֶה דַּם בְּרִיתִי הַנִּשְׁפָּךְ לְרַבִּים.”
לוקס 22:19-20	וְלָקַח לֶחֶם… וְאָמַר: “זֶה גּוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם; עֲשׂוּ זֹאת לְזִכְרוֹנִי.” וְכֵן גַּם הַכּוֹס… “הַכּוֹס הַזֹּאת הִיא הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה בְּדָמִי…”
לוקס 22:19	וְלָקַח לֶחֶם… “זֶה גּוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם; עֲשׂוּ זֹאת לְזִכְרוֹנִי.”
מתי 5:17-19	אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים… כִּי אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם: עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, לֹא תַּעֲבֹר יוֹד אַחַת וְלֹא קוֹץ אַחַד מִן הַתּוֹרָה… לָכֵן מִי שֶׁיָּקֵל אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת… יִקָּרֵא קָטָן בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם…
לוקס 21:5-6	וּכְשֶׁדִּבְּרוּ אֶחָדִים עַל הַמִּקְדָּשׁ… אָמַר: “יָבוֹאוּ יָמִים אֲשֶׁר לֹא יִשָּׁאֵר כָּאן אֶבֶן עַל אֶבֶן אֲשֶׁר לֹא תֵהָרֵס.”
יוחנן 14:15	אִם אַתֶּם אֹהֲבִים אוֹתִי — תִּשְׁמְרוּ אֶת מִצְווֹתַי.
לוקס 6:46	לָמָּה אַתֶּם קוֹרְאִים לִי “אֲדוֹן, אֲדוֹן,” וְאֵינְכֶם עוֹשִׂים אֶת אֲשֶׁר אֲנִי אוֹמֵר?
לוקס 4:16	וַיָּבוֹא אֶל נָצְרַת… וּכְמִנְהָגוֹ בָּא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אֶל בֵּית הַכְּנֶסֶת, וַיָּקָם לִקְרוֹא.
קהלת 12:13	סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע: אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְווֹתָיו שְׁמוֹר, כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.
דברים 4:2	לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ — לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
דברים 12:32	אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם — אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת; לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

דף זה הוא חלק מסדרה החוקרת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום (דף זה).
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש
• נספח 8ט: הצלב והמקדש

המעשרות והביכורים היו חלקים קדושים מתנובת ישראל — מן הארץ (דברים 14:22) ומן הבקר והצאן (ויקרא 27:32) — שאלהים ציווה להביאם אל מקדשו, לפני מזבחו, ולידי כוהניו הלוויים. מצוות אלו מעולם לא בוטלו. ישוע מעולם לא ביטל אותן. אך אלהים הסיר את המקדש, את המזבח ואת הכהונה, וכך נעשתה הציות בלתי אפשרית כיום. כמו בכל חוק התלוי במקדש, תחליפים סמליים אינם ציות אלא המצאות אנושיות.

מה התורה ציוותה

התורה הגדירה את המעשר בדייקנות מוחלטת. ישראל נדרשה להפריש עשירית מכל התבואה — דגן, תירוש, יצהר ובהמות — ולהביא אותה אל המקום אשר בחר אלהים (דברים 14:22-23). המעשר לא חולק מקומית. הוא לא ניתן למורים לפי בחירת האדם. הוא לא הומר לתרומה כספית אלא במקרה המצומצם שבו המרחק חייב המרה זמנית, וגם אז היה על הכסף להוציאו בתוך המקדש לפני אלהים (דברים 14:24-26).

המעשר היה שייך ללויים משום שלא הייתה להם נחלת־קרקע (במדבר 18:21). אולם גם הלויים נדרשו להביא “מעשר מן המעשר” אל הכוהנים אצל המזבח (במדבר 18:26-28). כל המערכת הייתה תלויה במקדש פעיל.

הביכורים היו מובְנים עוד יותר. העובד נשא את ראשית הקציר ישירות אל הכוהן, הניח אותה לפני המזבח, ואמר הצהרה בפה שנצטווה מאת אלהים (דברים 26:1-10). מעשה זה דרש מקדש, כהונה ומזבח.

כיצד ישראל קיימה

ישראל קיימה את החוקים הללו בדרך היחידה שבה ציות הייתה אפשרית: על ידי הבאת המעשר והביכורים בפועל אל המקדש (מלאכי 3:10). שום ישראלי לא המציא גרסה סמלית או “רוחנית”. שום אחוז לא הוסט מעולם אל מנהיגים דתיים מקומיים. לא נוספה פרשנות חדשה. עבודת־הקודש הייתה ציות, והציות היה בדיוק מה שאלהים ציווה.

גם מעשר השנה השלישית נשען על הלויים, משום שהם — ולא יחידים פרטיים — היו האחראים לפני אלהים לקבל ולחלק אותו (דברים 14:27-29). בכל שלב, המעשר והביכורים התקיימו בתוך המערכת שאלהים הקים: מקדש, מזבח, לויים, כוהנים וטהרה טקסית.

מדוע הציות בלתי אפשרית כיום

כיום המקדש איננו. המזבח איננו. הכהונה הלויית אינה משרתת. מערכת הטהרה אינה יכולה לפעול בלי המקדש. בלי המבנים שנתן אלהים, איש אינו יכול לקיים את המעשר או את הביכורים.

אלהים עצמו חזה שישראל תשב “ימים רבים… בלי זבח ובלי מצבה, ובלי אפוד ותרפים” (הושע 3:4). כאשר הסיר את המקדש, הסיר את היכולת לקיים כל חוק התלוי בו.

לכן:

• שום כומר נוצרי, שליח, “רב” משיחי או כל עובד־שירות דתי אחר אינו יכול לקבל מעשר מקראי.
• שום קהילה אינה יכולה לאסוף ביכורים.
• שום נתינה סמלית אינה מקיימת חוקים אלה.

התורה מגדירה מהו ציות, ושום דבר אחר אינו ציות.

נדיבות מעודדת — אך היא איננה מעשר

הסרת המקדש לא הסירה את קריאת אלהים לרחמים. גם האב וגם ישוע מעודדים נדיבות, במיוחד כלפי עניים, מדוכאים ונזקקים (דברים 15:7-11; מתי 6:1-4; לוקס 12:33). נתינה ברצון היא טובה. סיוע כספי לכנסייה או לכל שירות אינו אסור. תמיכה במעשה צדיק היא מעשה נעלה.

אבל נדיבות איננה מעשר.

המעשר דרש:

• אחוז קבוע
• פריטים מוגדרים (תנובת שדה ובהמות)
• מקום מוגדר (המשכן/המקדש)
• מקבל מוגדר (לויים וכוהנים)
• מצב של טהרה טקסית

אף אחד מאלה אינו קיים כיום.

נדיבות, לעומת זאת:

• אינה מחייבת אחוז שנצטווה מאת אלהים
• אין לה קשר לחוקי המקדש
• היא רצונית, לא מצווה ב"חוקה"
• היא ביטוי של רחמים, לא תחליף למעשרות או לביכורים

ללמד שמאמין “חייב לתת עשרה אחוזים” כיום הוא להוסיף על הכתוב. תורת אלהים אינה מסמיכה שום מנהיג — קדום או מודרני — להמציא מערכת חדשה של נתינה חובה במקום המעשר. ישוע לא לימד זאת. הנביאים לא לימדו זאת. השליחים לא לימדו זאת.

מעשר מומצא הוא אי־ציות, לא ציות

יש המנסים להפוך נתינה כספית ל“מעשר מודרני”, וטוענים שהמטרה נשארת גם אם מערכת המקדש איננה. אך זה בדיוק סוג הציות הסמלי שאלהים דוחה. התורה אינה מאפשרת לפרש את המעשר מחדש, להעבירו מקום, או לשנות את מקבלו. רועה/כומר אינו לוי. כנסייה או קהילה משיחית אינה המקדש. תרומה איננה ביכורים. כסף הניתן בצלחת־איסוף אינו הופך לציות.

כמו בקורבנות, בקרבנות המועדים ובטקסי הטהרה — אנו מכבדים את מה שהתורה ציוותה בכך שאנו מסרבים להחליף אותו בהמצאות אנושיות.

אנו מצייתים למה שניתן לציית, ומכבדים את מה שאי־אפשר

המעשרות והביכורים נשארים מצוות עולם, אך קיומם בלתי אפשרי עד שאלהים עצמו ישיב את המקדש, את המזבח, את הכהונה ואת מערכת הטהרה. עד אותו יום, אנו הולכים ביראת יהוה בכך שאנו נותנים בנדיבות כאשר אנו יכולים — לא כמעשר, לא כביכורים, לא כציות לאחוז כלשהו, אלא כביטויי רחמים וצדקה.

להמציא תחליף הוא לשכתב את התורה. לסרב להמציא תחליפים הוא לכבד את אלהים שדיבר אותה.

---

מלאכי 3:10	הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי.
דברים 14:22	עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה.
ויקרא 27:32	וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט — הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹדֶשׁ לַיהוה.
דברים 14:22-23	עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ, וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ, לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים.
דברים 14:24-26	וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ… וְלֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ… וְנָתַתָּה בַּכֶּסֶף, וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדֶךָ, וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֶיךָ. וְנָתַתָּ הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ…
במדבר 18:21	וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד.
במדבר 18:26-28	כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם… וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמָה לַיהוה — מַעֲשַׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר.
דברים 26:1-10	וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה… וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן וְאָמַרְתָּ אֵלָיו… (…)
דברים 14:27-29	וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ… מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא… (…)
הושע 3:4	כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר, וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה, וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים.
דברים 15:7-11	כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן… לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן… כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ… (…)
מתי 6:1-4	הִשָּׁמְרוּ לָכֶם מֵעֲשׂוֹת צִדְקַתְכֶם לִפְנֵי בְנֵי אָדָם כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אֶתְכֶם… וּכְשֶׁאַתָּה נוֹתֵן לָעֲנִיִּים, אַל תֵּדַע שְׂמֹאלְךָ מָה עֹשָׂה יְמִינְךָ…
לוקס 12:33	מִכְרוּ אֶת נִכְסֵיכֶם וּתְנוּ צְדָקָה. עֲשׂוּ לָכֶם כִּיסִים אֲשֶׁר לֹא יִבְלוּ, אוֹצָר בַּשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לֹא יֶחְסַר.

דף זה הוא חלק מסדרה החוקרת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש (דף זה).
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש
• נספח 8ט: הצלב והמקדש

התורה מכילה חוקים מפורטים של טהרה וטומאה פולחנית. מצוות אלו מעולם לא בוטלו. ישוע מעולם לא ביטל אותן. אולם אלהים הסיר את המקדש, המזבח, הכהונה ואת משכנו המוחשי מקרב האומה כתגובה לחוסר נאמנותה של ישראל. בשל הסרה זו, מצוות הטהרה אינן ניתנות לקיום כיום.

אף שאנו יצורים שבריריים, אלהים, באהבתו לעמו הנבחר, קבע את נוכחותו בקרב ישראל במשך מאות שנים (שמות 15:17; דברי הימים ב 6:2; מלכים א 8:12-13). מאז שנת 70 לספירה, עם זאת, המקדש שבו קדושתו נגלתה ונחוותה איננו קיים עוד.

מה ציוותה התורה

התורה הגדירה מצבים משפטיים ממשיים של טהור (טָהוֹר — tahor) וטמא (טָמֵא — tamei). אדם יכול היה להיטמא בשל מציאויות רגילות ובלתי נמנעות של חיי האדם: לידה (ויקרא 12:2-5), נידה והפרשות גוף אחרות (ויקרא 15:19-30), ומגע במת (במדבר 19:11-13). מצבים אלה לא היו חטאים. לא הייתה בהם אשמה מוסרית. הם היו מצבים משפטיים שהגבילו את הגישה אל הקודש.

לכל המצבים הללו ציוותה התורה גם תהליך טהרה. לעיתים היה זה רק להמתין עד הערב. במקרים אחרים נדרש רחיצה. ובכמה מקרים נדרשה מעורבות כהנים והקרבת קרבנות. העניין איננו שישראל “הרגישו” טמאים. העניין הוא שאלהים קבע גבולות ממשיים סביב קדושתו.

מדוע חוקים אלו התקיימו

מערכת הטהרה התקיימה משום שאלהים שכן בקרב ישראל במרחב קדוש מוגדר. התורה עצמה מספקת את הטעם: ישראל היו צריכים להישמר מן הטומאה כדי שמשכן אלהים לא ייטמא, וכדי שהעם לא ימות בהתקרבות אל נוכחותו הקדושה במצב של טומאה (ויקרא 15:31; במדבר 19:13).

משמעות הדבר היא שחוקי הטומאה לא היו מנהגי אורח חיים ולא עצות בריאות. הם היו חוקי מקדש. מטרתם תמיד הייתה אחת: להגן על משכן אלהים ולהסדיר את הגישה אליו.

המקדש היה תחום סמכות, לא רק מקום

המשכן לא היה רק מבנה נוח לפעילות דתית. הוא היה הזירה המשפטית שבה לחוקי טהרה רבים הייתה תוקף. הטומאה הייתה משמעותית משום שהיה מרחב קדוש שיש להגן עליו, כלים קדושים שיש לשמור עליהם, ועבודת קודש שיש לשמרה. המקדש יצר גבול משפטי בין החול לקודש, והתורה דרשה שהגבול הזה יישמר.

כאשר אלהים הסיר את משכנו כתגובה לחוסר נאמנותה של ישראל, הוא לא ביטל את תורתו. הוא הסיר את תחום הסמכות שבו ניתן היה להוציא לפועל רבות ממצוות הטהרה. ללא המשכן, אין “התקרבות” חוקית שיש להסדירה, ואין מרחב קדוש שיש לשמור עליו מפני טומאה.

מצוות יסוד ונהלי בלימה

ויקרא ט״ו כולל פרטים רבים ברמת משק הבית: מצע טמא, מושב טמא, רחיצה, וסטטוס של “טמא עד הערב”. פרטים אלו לא היו מצוות עצמאיות שנועדו לבנות אורח חיים קבוע. הם היו נהלי בלימה שמטרתם היחידה הייתה למנוע מן הטומאה להגיע אל משכן אלהים ולטמא את הקודש.

משום כך אין לנהלים אלה משמעות כיום כ“עבודות דבקות” העומדות בפני עצמן. שחזורם ללא המקדש שנועדו להגן עליו איננו ציות; זהו חיקוי סמלי. אלהים מעולם לא התיר תחליפים למערכתו. אין כבוד לאלהים בהעמדת פנים כאילו משכנו הקדוש עדיין עומד, כאשר אלהים עצמו הוא שהסיר אותו.

נידה רגילה

הנידה הרגילה ייחודית בין סוגי הטומאה שבתורה משום שהיא צפויה, בלתי נמנעת, ונפתרת על ידי חלוף הזמן בלבד. האישה הייתה טמאה שבעת ימים, וכל אשר תשכב עליו או תשב עליו נטמא; הנוגע בדברים אלה נטמא עד הערב (ויקרא 15:19-23). אם איש שכב עמה באותה מיטה בזמן זה, גם הוא נטמא שבעת ימים (ויקרא 15:24).

טומאה סדירה זו, הנפתרת בזמן, לא דרשה כהן, קרבן או מזבח. מטרתה המשפטית הייתה להגביל את הגישה אל המרחב הקדוש. משום כך חוקים אלה לא פגעו בחיי היומיום ולא דרשו קרבה מתמדת לירושלים. מצבי טהרה וטומאה היו משמעותיים משום שמשכן אלהים היה קיים והגישה אליו הוסדרה בתורתו. משהוסר המשכן, כללי הטהרה הביתיים הללו אינם בעלי תחולה משפטית ולכן אינם ניתנים לקיום כיום.

הבהרה חשובה: האיסור על יחסי אישות עם אישה בזמן נידתה הוא מצווה שונה לחלוטין. מצווה זו איננה הליך טהרה ואינה תלויה במקדש למשמעותה או לאכיפתה (ויקרא 18:19; ויקרא 20:18). זהו איסור חמור ונפרד שחובה לקיימו גם כיום.

דימום חריג

דימום מחוץ למחזור הנידה הרגיל סווג באופן שונה ודרש השלמה התלויה במקדש. האישה הייתה טמאה במשך כל זמן הדימום, ולאחר שפסק היה עליה למנות ימים ואז להביא קרבנות אל הכהן בפתח המקדש (ויקרא 15:25-30). זו איננה קטגוריה של “זמן בלבד”. זו קטגוריה של כהן וקרבן. לפיכך אין אפשרות לקיימה כיום, משום שאלהים הסיר את המערכת הנדרשת להשלמתה.

טומאת מת

מגע במת יצר סוג חמור של טומאה שאיים ישירות על המקדש. התורה מדברת כאן בחומרה רבה: האדם הטמא שטימא את המשכן היה חייב כרת, והטומאה נחשבה פגיעה ישירה במרחב הקדוש של אלהים (במדבר 19:13; במדבר 19:20). אמצעי הטהרה שנקבעו היו תלויים בכלים שמינה אלהים ובמערכת מקדש פעילה. ללא תחום הסמכות של המקדש, קטגוריה זו אינה ניתנת לפתרון חוקי בהתאם למצווה.

מה השתנה כאשר אלהים הסיר את משכנו

אלהים הסיר את המקדש, המזבח והכהונה הלוית בפעולת דין. עם הסרה זו איבדה מערכת הטהרה את זירתה המשפטית. אין מרחב קדוש שיש להגן עליו, אין נקודת התקרבות חוקית שיש להסדירה, ואין כהונה ממונה לביצוע המעשים הנדרשים כאשר התורה מחייבת מעורבות כהנית.

לפיכך, אף אחת ממצוות הטהרה אינה ניתנת לקיום כיום — לא מפני שהתורה חדלה, אלא מפני שאלהים הסיר את תחום הסמכות שהעניק להן תוקף משפטי. התורה עומדת. המקדש איננו.

מדוע “טהרה” סמלית היא אי-ציות

יש המנסים להחליף את מערכת אלהים בטקסים פרטיים, רחיצות “רוחניות”, או שחזורים ביתיים מומצאים. אך אלהים לא התיר תחליפים. ישראל לא היו חופשיים לאלתר צורות חדשות של טהרה. ציות פירושו היה לעשות בדיוק את אשר ציווה אלהים, במקום אשר בחר, באמצעות המשרתים אשר מינה.

כאשר אלהים מסיר את כלי הציות, התגובה הנאמנה איננה חיקוי. התגובה הנאמנה היא להכיר במה שעשה אלהים, לדחות המצאות אנושיות, ולכבד את המצוות שאינן ניתנות לביצוע בעת הזו.

סיכום

חוקי הטהרה מעולם לא בוטלו. הם התקיימו משום שאלהים שכן בקרב ישראל והסדיר את הגישה אל נוכחותו הקדושה. כתגובה לחוסר נאמנותה של ישראל, אלהים הסיר את משכנו, את המקדש ואת הכהונה. בשל הסרה זו, מערכת הטהרה המבוססת על המקדש אינה ניתנת לקיום כיום. אנו מקיימים כל מה שעדיין ניתן לקיום, ומכבדים את מה שאלהים הפך לבלתי אפשרי על ידי כיבוד מעשיו וסירוב להחליף את מצוותיו בתחליפים סמליים.

---

שמות 15:17	תְּבִאֵמוֹ וְתִטָּעֵמוֹ בְּהַר נַחֲלָתֶךָ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ.
דברי הימים ב 6:2	וַאֲנִי בָּנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ וּמָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים.
מלכים א 8:12-13	אָז אָמַר שְׁלֹמֹה יְהוָה אָמַר לִשְׁכֹּן בָּעֲרָפֶל. בָּנֹה בָנִיתִי בֵּית זְבֻל לָךְ מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ עוֹלָמִים.
ויקרא 12:2-5	דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים… וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ… וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָהּ לְכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבוֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ… וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָהּ.
ויקרא 12:2-4	דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים… וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָהּ לְכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבוֹא עַד מְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ.
ויקרא 15:19-30	וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים… וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב… וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא… וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב עִמָּהּ וְתִהְיֶה נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים… וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים לֹא בְעֶת נִדָּתָהּ… וְסָפְרָה לָהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר… וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד… וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.
ויקרא 15:19-23	וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב. וְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁכַּב עָלָיו בְּנִדָּתָהּ יִטְמָא וְכֹל אֲשֶׁר תֵּשֵׁב עָלָיו יִטְמָא…
ויקרא 15:24	וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִמָּהּ וְתִהְיֶה נִדָּתָהּ עָלָיו וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים וְכָל הַמִּטָּה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עָלֶיהָ יִטְמָא.
ויקרא 15:25-30	וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים לֹא בְעֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִּי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא… וְכִי טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּקַּח לָהּ שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה וְהֵבִיאָה אוֹתָם אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן לִפְנֵי יְהוָה מִזּוֹב טֻמְאָתָהּ.
ויקרא 15:31	וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם בְּטַמְּאָם אֶת מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם.
במדבר 19:11-13	הַנֹּגֵעַ בְּמֵת לְכָל נֶפֶשׁ אָדָם וְטָמֵא שִׁבְעַת יָמִים. הוּא יִתְחַטָּא בוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִטְהָר וְאִם לֹא יִתְחַטָּא בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי לֹא יִטְהָר. כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ אָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ.
במדבר 19:13	כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ אָדָם אֲשֶׁר יָמוּת וְלֹא יִתְחַטָּא אֶת מִשְׁכַּן יְהוָה טִמֵּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל כִּי מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא יִהְיֶה עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ.
במדבר 19:20	וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִתּוֹךְ הַקָּהָל כִּי אֶת מִקְדַּשׁ יְהוָה טִמֵּא מֵי נִדָּה לֹא זֹרַק עָלָיו טָמֵא הוּא.
ויקרא 18:19	וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ.
ויקרא 20:18	וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה וְהִיא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם.

דף זה הוא חלק מסדרה החוקרת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום (דף זה).
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש
• נספח 8ט: הצלב והמקדש

המועדים הקדושים — מה התורה ציוותה בפועל

המועדים השנתיים לא היו רק חגיגות או מפגשים תרבותיים. הם היו מקראי־קודש שנבנו סביב קרבנות, זבחים, ביכורים, מעשרות ודרישות טהרה שאלהים קישר ישירות אל המקדש אשר בחר (דברים 12:5-6; 12:11; 16:2; 16:5-6). כל חג מרכזי — פסח, חג המצות, שבועות, תרועה, יום הכיפורים וסוכות — חייב את העובד להיראות לפני יהוה במקום אשר בחר, ולא בכל מקום שהעם יעדיף (דברים 16:16-17).

• פסח דרש שהייה/קרבן פסח יוקרב במקדש (דברים 16:5-6).
• חג המצות דרש קרבנות יום־יום, אִשֶּׁה (במדבר 28:17-19).
• חג השבועות דרש קרבנות ביכורים (דברים 26:1-2; 26:9-10).
• יום תרועה דרש קרבנות “אִשֶּׁה” (במדבר 29:1-6).
• יום הכיפורים דרש עבודת כהונה בקודש הקודשים (ויקרא 16:2-34).
• חג הסוכות דרש קרבנות יום־יום (במדבר 29:12-38).
• עצרת היום השמיני דרשה קרבנות נוספים כחלק מאותו מחזור מועדים (במדבר 29:35-38).

אלהים תיאר את המועדים בדיוק רב והדגיש שוב ושוב שהם מועדיו, שיש לשמרם בדיוק כפי שציווה (ויקרא 23:1-2; 23:37-38). שום חלק מן המצוות הללו לא הושאר לפרשנות אישית, למנהג מקומי או להתאמה סמלית. המקום, הקרבנות, הכוהנים והמתנות — כולם היו חלק מן הציווי.

כיצד ישראל קיימה מצוות אלו בעבר

כאשר המקדש עמד, ישראל קיימה את המועדים בדיוק כפי שאלהים הורה. העם עלה לירושלים במועדים (דברים 16:16-17; לוקס 2:41-42). הם הביאו את קרבנותיהם אל הכוהנים, והכוהנים הקריבו אותם על המזבח. הם שמחו לפני יהוה במקום אשר קידש (דברים 16:11; נחמיה 8:14-18). אפילו פסח עצמו — העתיק שבכל מועדי האומה — לא יכול היה להישמר בבתים לאחר שאלהים קבע מקדש מרכזי. ניתן היה לקיימו רק במקום אשר שם יהוה את שמו (דברים 16:5-6).

הכתובים גם מראים מה קרה כאשר ישראל ניסתה לשמור את המועדים שלא כהלכה. כאשר ירבעם יצר ימי־חג חלופיים ומקומות חלופיים, אלהים גינה את כל המערכת שלו כחטא (מלכים א 12:31-33). כאשר העם הזניח את המקדש או התיר טומאה, המועדים עצמם נעשו בלתי־רצויים (דברי הימים ב 30:18-20; ישעיהו 1:11-15). הדפוס עקבי: הציות דרש את המקדש, וללא המקדש — אין ציות.

מדוע אין אפשרות לקיים את מצוות המועדים כיום

לאחר חורבן המקדש חדלה להתקיים המסגרת שנצטוותה עבור המועדים. לא המועדים עצמם — התורה אינה משתנה — אלא המרכיבים הנדרשים:

• אין מקדש
• אין מזבח
• אין כהונה לווית/אהרונית המשרתת כפי שנצטוותה
• אין מערכת קרבנות
• אין מקום מצוּוֶה להבאת הביכורים
• אין אפשרות להקריב את שה הפסח
• אין קודש הקודשים ליום הכיפורים
• אין קרבנות יום־יום בסוכות

משום שאלהים דרש מרכיבים אלה לציות במועדים, ומשום שאי־אפשר להחליפם, להתאימם או לסמלם, ציות אמיתי אינו אפשרי כיום. כפי שמשה הזהיר, ישראל לא הורשתה להקריב פסח “בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ”, אלא רק “בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה” (דברים 16:5-6). המקום הזה אינו עומד עוד.

התורה עדיין קיימת. המועדים עדיין קיימים. אך אמצעי הציות אינם — הוסרו בידי אלהים עצמו (איכה 2:6-7).

טעות שמירת מועדים סמלית או מומצאת

רבים כיום מנסים “לכבד את המועדים” באמצעות שחזורים סמליים, התכנסויות קהילתיות או גרסאות מקוצרות של מצוות המקרא:

• עריכת סדר פסח ללא שה/קרבן
• קיום “חג סוכות” ללא קרבנות
• חגיגת “שבועות” ללא ביכורים המובאים אל כוהן
• יצירת “שירותי ראש חודש” שמעולם לא נצטוו בתורה
• המצאת “מועדי תרגול” או “מועדים נבואיים” כתחליפים

שום דבר מכל אלה אינו מופיע בשום מקום בכתובים.
איש מישראל — לא משה, לא דוד, לא עזרא, לא ישוע ולא השליחים — לא נהג כך.
שום דבר מזה אינו תואם את המצוות שנתן אלהים.

אלהים אינו מקבל קרבנות סמליים (ויקרא 10:1-3).
אלהים אינו מקבל עבודת־קודש הנעשית “בכל מקום” (דברים 12:13-14).
אלהים אינו מקבל טקסים שנוצרו מדמיון אנושי (דברים 4:2).

מועד ללא קרבנות איננו המועד המקראי.
פסח ללא שה המוקרב במקדש איננו פסח.
“יום כיפורים” ללא עבודת כהונה איננו ציות.

לחַקוֹת את החוקים הללו ללא המקדש איננו נאמנות — זו יוהרה.

המועדים ממתינים למקדש שרק אלהים יכול להשיב

התורה קוראת למועדים הללו “חקת עולם לדורותיכם” (ויקרא 23:14; 23:21; 23:31; 23:41). אין בכתובים — לא בתורה, לא בנביאים ולא בבשורות — שום ביטול לתיאור זה. ישוע עצמו אישר שאפילו אות קטנה מן התורה לא תיפול עד שיעברו השמים והארץ (מתי 5:17-18). השמים והארץ עדיין עומדים; לכן המועדים עדיין עומדים.

אך אין אפשרות לקיימם כיום מפני שאלהים הסיר:

• את המקום
• את המזבח
• את הכהונה
• את מערכת הקרבנות שהגדירה את המועדים

לכן, עד שאלהים ישיב את מה שהסיר, אנו מכבדים את המצוות הללו בכך שאנו מכירים בשלמותן — לא בכך שאנו ממציאים תחליפים סמליים. נאמנות פירושה לכבד את תכנונו של אלהים, לא לשנות אותו.

---

במדבר 28:17-19	וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג; שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת יֵאָכֵל. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ; כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוה, עֹלָה: פָּרִים בְּנֵי־בָקָר שְׁנַיִם, אַיִל אֶחָד, וְשִׁבְעָה כְבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה — תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם…
במדבר 29:35-38	בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם… וְהִקְרַבְתֶּם עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוה: פַּר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם… אֵלֶּה הַקָּרְבָּנוֹת אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוה בְּמוֹעֲדֵיכֶם…
דברים 12:5-6	כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם… וּבָאתָ שָׁמָּה. וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, וְאֶת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם, וְנִדְרֵיכֶם וְנִדְבֹתֵיכֶם…
דברים 12:11	וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם — שָׁמָּה תָּבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם: עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם, מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וּתְרוּמַת יֶדְכֶם, וְכֹל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם אֲשֶׁר תִּדְּרוּ לַיהוה.
דברים 16:2	וְזָבַחְתָּ פֶּסַח לַיהוה אֱלֹהֶיךָ, צֹאן וּבָקָר, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
דברים 16:5-6	לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ… כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם, שָׁם תִּזְבַּח אֶת הַפֶּסַח בָּעָרֶב כְּבוֹא הַשֶּׁמֶשׁ.
דברים 16:11	וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ — אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ — בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
דברים 16:16-17	שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶת פְּנֵי יהוה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר… וְלֹא יֵרָאֶה אֶת פְּנֵי יהוה רֵיקָם; אִישׁ כְּמַתְּנַת יָדוֹ כְּבִרְכַּת יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן לָךְ.
דברים 26:1-2	וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יהוה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה… וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה… וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא; וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם.
דברים 26:9-10	וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִּי, יהוה.
ויקרא 23:1-2	וַיְדַבֵּר יהוה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, מוֹעֲדֵי יהוה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ — אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.
ויקרא 23:37-38	אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יהוה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוה… מִלְּבַד שַׁבְּתוֹת יהוה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל נִדְרֵיכֶם.
לוקס 2:41-42	וְהוֹרָיו שֶׁל יֵשׁוּעַ הָיוּ עוֹלִים מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה לִירוּשָׁלַיִם לְחַג הַפֶּסַח. וּכְשֶׁהָיָה בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה, עָלוּ לֶחָג כְּמִנְהַג הֶחָג.
במדבר 29:1-6	וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם… יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם… וַעֲשִׂיתֶם עֹלָה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוה: פַּר בֶּן־בָּקָר אֶחָד, אַיִל אֶחָד, כְּבָשִׂים בְּנֵי־שָׁנָה שִׁבְעָה תְּמִימִם.
במדבר 29:12-38	וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ… וְחַגֹּתֶם חַג לַיהוה שִׁבְעַת יָמִים… וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַיהוה… כְּמִשְׁפַּט הַיּוֹם בְּיוֹמוֹ.
ויקרא 16:2-34	וַיֹּאמֶר יהוה אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ… וְהָיְתָה זֹאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם: וְכִפֶּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה.
נחמיה 8:14-18	וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה… אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי… וּמִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן־נוּן עַד הַיּוֹם הַהוּא לֹא עָשׂוּ כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
מלכים א 12:31-33	וַיַּעַשׂ בֵּית בָּמוֹת וַיַּעַשׂ כֹּהֲנִים מִקְצוֹת הָעָם… וַיַּעַשׂ חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל הַמִּזְבֵּחַ.
דברי הימים ב 30:18-20	כִּי רַבַּת הָעָם… לֹא הִטַּהֲרוּ, וַיֹּאכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב. וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם… וַיִּשְׁמַע יהוה אֶל חִזְקִיָּהוּ, וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם.
ישעיהו 1:11-15	לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם? יֹאמַר יהוה… לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה… בְּפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם… יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.
איכה 2:6-7	וַיַּחְמֹס כַּגָּן סֻכּוֹ; שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ… שִׁכַּח יהוה בְּצִיּוֹן מוֹעֵד וְשַׁבָּת… זָנַח יהוה מִזְבְּחוֹ, נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ…
ויקרא 10:1-3	וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא… וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם…
דברים 12:13-14	הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה…
דברים 4:2	לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
מתי 5:17-18	אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים… כִּי אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יוֹד אַחַת אוֹ קוֹץ אַחַד לֹא יַעֲבֹר מִן הַתּוֹרָה.
ויקרא 23:14	וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלֹהֵיכֶם; חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.
ויקרא 23:21	וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא קֹדֶשׁ; כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ — חֻקַּת עוֹלָם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.
ויקרא 23:31	כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ; חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם.
ויקרא 23:41	וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה; חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם — בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.

דף זה הוא חלק מסדרה החוקרת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום (דף זה).
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש
• נספח 8ט: הצלב והמקדש

מה התורה דרשה בפועל

מבין כל המצוות שניתנו לישראל, אין מצוות שתוארו בדיוק רב יותר מן הקורבנות. אלהים פירט הכול: סוג הבהמה, הגיל, מצבה, הטיפול בדם, מקום המזבח, תפקיד הכוהנים, ואף הבגדים שלבשו בעת השירות. כל קורבן — עולות, חטאות, אשמות, שלמים וקורבן התמיד — הלך בתבנית אלוהית שלא הותירה מקום ליצירתיות אישית או לפירושים חלופיים. “הכוהן יעשה כך… המזבח יהיה כאן… הדם יינתן שם…” תורת אלהים היא מערכת של ציות מדויק, לא הצעות שניתן להתאים לפי הנסיבות.

קורבן מעולם לא היה רק “שחיטת בהמה לאלהים”. זה היה מעשה קדוש שנעשה רק בחצר המקדש (ויקרא 17:3-5; דברים 12:5-6; דברים 12:11-14), רק בידי כוהנים מקודשים מזרע אהרן (שמות 28:1; שמות 29:9; ויקרא 1:5; במדבר 18:7), ורק בתנאים של טהרה טקסית (ויקרא 7:19-21; ויקרא 22:2-6). העובד לא בחר את המקום. העובד לא בחר מי יכהן. העובד לא קבע כיצד יטופל הדם או היכן יינתן. כל המערכת הייתה תכנונו של אלהים, והציות דרש לכבד כל פרט בתכנון זה (שמות 25:40; שמות 26:30; ויקרא 10:1-3; דברים 12:32).

כיצד ישראל קיימה מצוות אלו בעבר

כאשר המקדש עמד, ישראל קיימה את החוקים הללו בדיוק כפי שנצטוותה. דורותיהם של משה, יהושע, שמואל, שלמה, חזקיהו, יאשיהו, עזרא ונחמיה כולם התקרבו אל אלהים באמצעות הקורבנות שהוא עצמו קבע. איש לא החליף את המזבח. איש לא אילתר טקסים חדשים. איש לא הקריב קורבנות בבתים או בהתכנסויות מקומיות. אפילו מלכים — עם כל סמכותם — נאסרו מלעשות את התפקידים השמורים לכוהנים.

הכתובים מראים שוב ושוב שכאשר ישראל ניסתה לשנות את המערכת — בהקרבת קורבנות במקומות לא מורשים או במתן אפשרות ללא־כוהנים לעסוק בעבודות קודש — אלהים דחה את עבודתם ולעיתים הביא משפט (שמואל א 13:8-14; דברי הימים ב 26:16-21). נאמנות משמעותה לעשות בדיוק מה שאלהים אמר, במקום שהוא בחר, באמצעות משרתיו שהוא מינה.

מדוע אין אפשרות לקיים מצוות אלו כיום

לאחר חורבן המקדש בשנת 70 לספירה בידי הרומאים, כל מערכת הקורבנות נעשתה בלתי אפשרית לביצוע. לא משום שאלהים ביטל אותה, אלא משום שהמסגרת האלוהית הנדרשת כדי לציית למצוות אלו אינה קיימת עוד. אין מקדש, אין מזבח, אין קודש הקודשים, אין כהונה מקודשת, אין מערכת טהרה מבוססת, ואין מקום מורשה עלי אדמות שבו ניתן להציג את דם הקורבן לפני אלהים.

ללא מרכיבים אלה, אין דבר כזה “לעשות כמיטב יכולתנו” או “לשמור את רוח התורה”. ציות דורש את התנאים שאלהים קבע. כאשר התנאים הללו נעלמים, הציות נעשה בלתי אפשרי — לא מפני שאנו מסרבים לציית, אלא מפני שאלהים עצמו הסיר את הכלים הדרושים לקיום מצוות ספציפיות אלו.

מה דניאל ניבא לגבי הפסקת הקורבנות

הכתובים עצמם ניבאו שהקורבנות ייפסקו — לא מפני שאלהים ביטל אותם, אלא מפני שהמקדש ייחרב. דניאל כתב כי “ישבית זבח ומנחה” (דניאל 9:27), אך הוא הסביר את הסיבה: העיר והמקדש יושחתו בידי כוחות עוינים (דניאל 9:26). בדניאל 12:11 שוב אומר הנביא שקורבן התמיד “יוסר”, ביטוי המתאר הסרה בכוח ובחורבן, לא ביטול של חוק. אין בדניאל שום רמז לכך שאלהים שינה את מצוותיו. הקורבנות פסקו מפני שהמקדש נעשה שממה, בדיוק כפי שהנביא אמר. הדבר מאשר שהתורה עצמה לא נגעה; רק המקום שאלהים בחר לציות הוסר.

טעות הקורבנות הסמליים או המומצאים

קבוצות משיחיות רבות מנסות לשחזר חלקים ממערכת הקורבנות באופן סמלי. הן עורכות סעודות פסח וקוראות להן “הקורבן”. הן מקטירות קטורת בהתכנסויות. הן משחזרות טקסים, מניפות “מנחות”, ומעמידות פנים שהן “מכבדות את התורה” באמצעות הצגות. אחרות יוצרות תורות כגון “קורבנות נבואיים”, “קורבנות רוחניים” או “חזרות למקדש העתיד”. המעשים הללו נראים דתיים, אך אינם ציות — הם המצאות.

אלהים מעולם לא ביקש קורבנות סמליים. אלהים מעולם לא קיבל תחליפים שנוצרו מדמיון אנושי. ואלהים איננו מתכבד כאשר אנשים מנסים לעשות מחוץ למקדש את מה שציווה לעשות רק בתוכו. לחקות מצוות אלו בלי מקדש אינו נאמנות; זהו זלזול בדיוק שבו אלהים קבע אותן.

הקורבנות ממתינים למקדש שרק אלהים יכול להשיב

מערכת הקורבנות לא נעלמה, לא בוטלה, ולא הוחלפה במעשים סמליים או במטפורות רוחניות שהמציאו בני אדם. אין בתורה, בנביאים או בדברי ישוע שום הצהרה שמצוות הקורבנות הגיעו לקיצן. ישוע אישר את תוקפה הנצחי של כל התורה, באומרו שאפילו תג קטן מן האות לא ייפול עד שיעברו השמים והארץ (מתי 5:17-18). השמים והארץ עדיין עומדים. לכן המצוות עדיין עומדות.

בכל התנ״ך הבטיח אלהים שוב ושוב כי בריתו עם כהונת אהרן היא “ברית עולם” (שמות 29:9; במדבר 25:13). התורה קוראת לדיני הקורבנות “חקת עולם לדורותיכם” (למשל, ויקרא 16:34; ויקרא 23:14; ויקרא 23:21; ויקרא 23:31; ויקרא 23:41). אף נביא לא בישר על סיום מצוות אלו. להפך, הנביאים מדברים על עתיד שבו הגויים מכבדים את אלהי ישראל וביתו נקרא “בית תפילה לכל העמים” (ישעיהו 56:7) — אותו פסוק שישוע ציטט כדי להגן על קדושת המקדש (מרקוס 11:17). ישוע לא ציטט פסוק זה כדי לסמן את קץ המקדש, אלא כדי לגנות את מי שהשחיתו אותו.

משום שהתורה מעולם לא ביטלה את הקורבנות, ומשום שישוע מעולם לא ביטל אותם, ומשום שהנביאים מעולם לא לימדו את ביטולם, אנו מסיקים רק את מה שהכתובים מתירים: מצוות אלו נותרות חלק מתורת אלהים הנצחית, ואין אפשרות לקיימן כיום אך ורק מפני שהמרכיבים שאלהים עצמו דרש — המקדש, הכהונה, המזבח ומערכת הטהרה — אינם זמינים.

עד שאלהים ישיב את מה שהוא עצמו הסיר, העמדה הנכונה היא ענווה — לא חיקוי. איננו מנסים לשחזר את מה שאלהים השעה. איננו מזיזים את המזבח, משנים את המקום, מעוותים את הטקס או ממציאים גרסאות סמליות. אנו מכירים בתורה, מכבדים את שלמותה, ומסרבים להוסיף או לגרוע ממה שאלהים ציווה (דברים 4:2). כל דבר פחות מזה הוא ציות חלקי, וציות חלקי הוא אי־ציות.

---

ויקרא 17:3-5	אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז בַּמַּחֲנֶה אוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ… דָּם יֵחָשֵׁב לָאִישׁ הַהוּא… וְהֵבִיאוּ אֶת זִבְחֵיהֶם אֶל יהוה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד…
דברים 12:5-6	כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם… לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם… שָׁמָּה תָבִיאוּ עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם…
דברים 12:11-14	וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם… שָׁמָּה תָּבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם… הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה…
שמות 28:1	וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי…
שמות 29:9	וְחָגַרְתָּ אֹתָם… וְהָיְתָה לָהֶם כְּהֻנָּה לְחֻקַּת עוֹלָם…
ויקרא 1:5	וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי יהוה; וְהִקְרִיבוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֶת הַדָּם, וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב…
במדבר 18:7	וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם… וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם…
ויקרא 7:19-21	וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל… וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים… וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו — וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ…
ויקרא 22:2-6	דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו, וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל… כָּל אִישׁ מִזַּרְעֲכֶם… וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו… וְלֹא יֹאכַל מִן הַקֳּדָשִׁים כִּי אִם רָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמָּיִם…
שמות 25:40	וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר.
שמות 26:30	וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר.
ויקרא 10:1-3	וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן… וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי יהוה אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם… וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יהוה וַתֹּאכַל אוֹתָם…
דברים 12:32	שָׁמֹר אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם; לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.
שמואל א 13:8-14	וַיַּעַל הָעֹלָה… וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: נִסְכָּלְתָּ; לֹא שָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוַת יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר צִוָּךְ…
דברי הימים ב 26:16-21	וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל יהוה לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת… וַיַּעַמְדוּ עָלָיו הַכֹּהֲנִים… וַיִּגַּע יהוה בּוֹ בַּצָּרַעַת…
דניאל 9:26	וְהָעִיר וְהַקֹּדֶשׁ יַשְׁחִית עַם נָגִיד הַבָּא…
דניאל 9:27	וַחֲצִי הַשָּׁבוּעַ יַשְׁבִּית זֶבַח וּמִנְחָה…
דניאל 12:11	וּמֵעֵת הוּסַר הַתָּמִיד וְלָתֵת שִׁקּוּץ שֹׁמֵם…
ישעיהו 56:7	וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי… כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים…
מרקוס 11:17	וַיְלַמֵּד וַיֹּאמֶר: הֲלוֹא נֶאֱמַר, “בֵּיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים”; וְאַתֶּם שַׂמְתֶּם אוֹתוֹ מְעָרַת פָּרִיצִים.
מתי 5:17-18	אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים… כִּי אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, יוֹד אַחַת אוֹ קוֹץ אַחַד לֹא יַעֲבֹר מִן הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר יִהְיֶה כֹּלּוֹ.
במדבר 25:13	וְהָיְתָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם…
ויקרא 16:34	וְהָיְתָה זֹאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם…
ויקרא 23:14	חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם…
ויקרא 23:21	חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם…
ויקרא 23:31	חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם…
ויקרא 23:41	חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם…
דברים 4:2	לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִצְו‍ֹת יהוה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.

דף זה הוא חלק מסדרה החוקרת את חוקי אלהים שניתן היה לקיימם רק כאשר המקדש עמד בירושלים.

• נספח 8א: חוקי אלהים המחייבים את המקדש (דף זה).
• נספח 8ב: הקורבנות — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ג: מועדי המקרא — מדוע אין אפשרות לקיים אף אחד מהם כיום
• נספח 8ד: חוקי הטהרה — מדוע אין אפשרות לקיימם ללא המקדש
• נספח 8ה: המעשרות והביכורים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ו: טקס הקומיון — הסעודה האחרונה של ישוע הייתה פסח
• נספח 8ז: חוקי הנזיר והנדרים — מדוע אין אפשרות לקיימם כיום
• נספח 8ח: ציות חלקי וסמלי הקשור למקדש
• נספח 8ט: הצלב והמקדש

מבוא

מן ההתחלה קבע אלהים שחלקים מסוימים מתורתו יתקיימו אך ורק במקום אחד מסוים: המקדש אשר בו בחר לשכן את שמו (דברים 12:5-6; 12:11). מצוות רבות שניתנו לישראל — קורבנות, מנחות, טקסי טהרה, נדרים ותפקידי כהונת הלויים — היו תלויות במזבח ממשי, בכוהנים מבני אהרן ובמערכת טהרה שהתקיימה רק כל עוד עמד המקדש. לא נביא כלשהו ואף לא ישוע לימד אי פעם שניתן להעביר מצוות אלו למקום אחר, להתאימן לנסיבות חדשות, להחליפן במעשים סמליים או לקיימן באופן חלקי. הציות האמיתי היה מאז ומעולם פשוט: או שאנו עושים בדיוק את אשר אלהים ציווה — או שאיננו מצייתים כלל: “לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ” (דברים 4:2; ראו גם דברים 12:32; יהושע 1:7).

השינוי בנסיבות

לאחר חורבן המקדש בירושלים בשנת 70 לספירה, המצב השתנה. לא מפני שהתורה השתנתה — תורת אלהים נותרה שלמה ונצחית — אלא מפני שהמרכיבים שאלהים דרש לקיום מצוות מסוימות אלו חדלו מלהתקיים. ללא מקדש, ללא מזבח, ללא כוהנים מקודשים וללא אפר הפרה האדומה, נעשה בלתי אפשרי לחלוטין לחזור על מה שדורות משה, יהושע, דוד, חזקיהו, עזרא והשליחים קיימו בנאמנות. הבעיה איננה חוסר רצון; הבעיה היא חוסר אפשרות. אלהים עצמו סגר את הדלת הזו (איכה 2:6-7), ואין לאדם כל סמכות להמציא חלופה אחרת.

טעות הציות המומצא או הסמלי

ובכל זאת, תנועות וקבוצות משיחיות רבות המנסות לשחזר מרכיבים מחיי ישראל יצרו צורות מצומצמות, סמליות או מחודשות של חוקים אלו. הן מקיימות חגיגות שמעולם לא נצטוו בתורה. הן ממציאות “חזרות על מועדים” ו“חגים נבואיים” כתחליף למה שדרש בעבר קורבנות, כהונה ומזבח קדוש. הן מכנות את יצירותיהן “ציות”, בעוד שבמציאות אין אלו אלא המצאות אנושיות הלבושות בלשון מקראית. הכוונה אולי נראית כנה, אך האמת נותרת בעינה: אין דבר כזה ציות חלקי כאשר אלהים פירט כל פרט ממה שדרש.

האם אלהים מקבל את ניסיונותינו לעשות את אשר אסר?

אחת התפיסות המזיקות ביותר הרווחות כיום היא האמונה שאלהים שמח כאשר אנו “עושים כמיטב יכולתנו” לקיים מצוות שהיו תלויות במקדש, כאילו חורבן המקדש התרחש בניגוד לרצונו ואנו, באמצעות מעשים סמליים, יכולים כביכול לנחמו. זוהי אי־הבנה חמורה. אלהים איננו זקוק לאלתורים שלנו. הוא איננו זקוק לתחליפים סמליים. והוא איננו מתכבד כאשר אנו מתעלמים מהוראותיו המדויקות כדי ליצור גרסאות משלנו של ציות. אם אלהים ציווה שחוקים מסוימים יתקיימו אך ורק במקום אשר בחר, באמצעות הכוהנים אשר מינה ועל המזבח אשר קידש (דברים 12:13-14), הרי שניסיון לקיימם במקום אחר — או בצורה אחרת — איננו מסירות. זוהי אי־ציות. המקדש לא הוסר במקרה; הוא הוסר בגזירת אלהים. לפעול כאילו נוכל לשחזר את מה שהוא עצמו השעה איננו נאמנות, אלא יוהרה: “הֲחֵפֶץ לַיהוה בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יהוה? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב” (שמואל א 15:22).

מטרת הסדרה

מטרת סדרה זו היא להבהיר אמת זו. איננו דוחים אף מצווה. איננו מקטינים את חשיבות המקדש. איננו בוחרים אילו חוקים לקיים ואילו להתעלם מהם. מטרתנו להראות במדויק מה ציוותה התורה, כיצד מצוות אלו קוימו בעבר, ומדוע אין אפשרות לקיימן כיום. נישאר נאמנים לכתובים ללא תוספות, התאמות או יצירתיות אנושית (דברים 4:2; 12:32; יהושע 1:7). כל קורא יבין כי חוסר האפשרות של ימינו איננו מרד, אלא פשוט העדר המבנה שאלהים עצמו דרש.

לפיכך, נתחיל ביסוד: מה ציוותה התורה בפועל — ומדוע ציות זה היה אפשרי רק כל עוד עמד המקדש.

---

דברים 12:32	שָׁמֹר אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם; לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.
יהושע 1:7	רַק חֲזַק וֶאֱמָץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי; אַל תָּסוּר מִמֶּנָּה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.
דברים 12:5-6	כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ… וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם…
דברים 12:11	וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם — שָׁמָּה תָּבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם…
דברים 4:2	לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ, לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יהוה אֱלֹהֵיכֶם…
איכה 2:6-7	וַיַּחְמֹס כַּגָּן סֻכּוֹ; שִׁחֵת מוֹעֲדוֹ… זָנַח יהוה מִזְבְּחוֹ, נִאֵר מִקְדָּשׁוֹ…
דברים 12:13-14	הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה. כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה…
שמואל א 15:22	הֲחֵפֶץ לַיהוה בְּעוֹלוֹת וּזְבָחִים כִּשְׁמֹעַ בְּקוֹל יהוה? הִנֵּה שְׁמֹעַ מִזֶּבַח טוֹב…

דף זה הוא חלק מהסדרה על הנישואין שה׳ מקבל וממשיך ברצף הבא:

1. נספח 7א: בתולות, אלמנות וגרושות: הנישואין שה׳ מקבל.
2. נספח 7ב: ספר הכריתות — אמיתות ומיתוסים.
3. נספח 7ג: מרקוס 10:11-12 והשוויון המדומה בניאוף.
4. נספח 7ד: שאלות ותשובות — בתולות, אלמנות וגרושות (דף נוכחי).

מהו נישואין, על פי הגדרת אלוהים?

מההתחלה, הכתובים מגלים שנישואין אינם מוגדרים על ידי טקסים, נדרים או מוסדות אנושיים, אלא על ידי הרגע שבו אישה — בין אם היא בתולה ובין אם אלמנה — מקיימת יחסי מין עם גבר. מעשה ראשון זה של המשגל הוא מה שאלוהים עצמו מחשיב כאיחוד שתי נפשות לבשר אחד. התנ״ך מראה בעקביות שרק דרך הקשר המיני הזה האישה מצטרפת אל האיש, והיא נשארת קשורה אליו עד מותו. על יסוד זה — הברור מן הכתובים — אנו בוחנים שאלות נפוצות על בתולות, אלמנות וגרושות, וחושפים את העיוותים שנכנסו בעקבות לחץ החברה.

כאן אספנו כמה מהשאלות הנפוצות ביותר לגבי מה שהתנ״ך באמת מלמד בנוגע לנישואין, לניאוף ולגירושין. מטרתנו היא להבהיר, על בסיס הכתובים, פרשנויות מוטעות שהתפשטו עם הזמן, לעיתים בסתירה ישירה למצוות אלוהים. כל התשובות מבוססות על נקודת המבט המקראית השומרת על התאמה בין התנ״ך לברית החדשה.

שאלה: ומה לגבי רחב? היא הייתה זונה, ובכל זאת נישאה והיא חלק משושלת ישוע!

"ויערימו את כל אשר בעיר מֵאִישׁ ועד אשה, מנער ועד זקן, ועד שור ושה וחמור לפי חרב" (יהושע ו:כא). רחב הייתה אלמנה כאשר הצטרפה לישראל. יהושע לעולם לא היה מתיר ליהודי לשאת אישה נכרית שאינה בתולה, אלא אם כן התגיירה והייתה אלמנה; רק אז היא הייתה חופשיה להתאחד עם גבר אחר, על פי חוק אלוהים.

שאלה: האם ישוע לא בא לסלוח על חטאינו?

כן, כמעט כל החטאים נסלחים כאשר הנפש מתחרטת ופונה אל ישוע, כולל ניאוף. אולם לאחר שנמחל, על האדם לעזוב את מערכת היחסים הנואפת שבה הוא נמצא. הדבר נכון לכל החטאים: הגנב חייב לחדול מלגנוב, השקרן חייב לחדול מלשקר, המנאץ חייב לחדול מלחלל, וכו׳. באופן דומה, הנואף אינו יכול להמשיך בקשר הנואף ולצפות שחטא הניאוף כבר אינו קיים.

כל עוד הבעל הראשון של האישה בחיים, נשמתה קשורה אליו. כאשר הוא מת, נשמתו שבה אל אלוהים (קהלת יב:ז), ורק אז נשמת האישה חופשיה להתאחד עם נשמת גבר אחר, אם תרצה (רומים רומים ז:ג). אלוהים אינו סולח על חטאים מראש — אלא רק על אלו שכבר נעשו. אם אדם מבקש סליחה בכנסייה, נסלח לו, אך באותו לילה עצמו שוכב עם מי שאינו בן זוגו על פי אלוהים, הרי שהוא שב וחטא בניאוף.

שאלה: האם לא נאמר בתנ״ך שלמי שהתגייר: "הנה נבראו הכל מחדש"? האם אין פירוש הדבר שאני יכול להתחיל מאפס?

לא. פסוקים המתייחסים לחיים החדשים של מי שהתגייר מדברים על הדרך שבה אלוהים מצפה ממנו לחיות לאחר מחילת חטאיו, ואינם מתכוונים לכך שתוצאות שגיאות העבר נמחקו.

נכון, השליח פולוס כתב בקורינתים ב׳ ב קורינתים ה:יז: "לכן אם מישהו במשיח, בריאה חדשה הוא; הישנות עברו, הנה נעשו חדשות," כסיכום לדבריו בקורינתים ב׳ ב קורינתים ה:טו: "והוא מת בעד כל, כדי שהחיים לא יחיו עוד לעצמם אלא למען זה שמת בעדם וקם." אין לזה שום קשר לרעיון שאלוהים מאפשר לאישה להתחיל את חיי האהבה שלה מאפס, כפי שמלמדים מנהיגים עולמיים רבים.

שאלה: האם לא נאמר בתנ״ך שאלוהים מעלים עין מזמני בורות?

הביטוי "זמני בורות" (מעשי השליחים יז:ל) נאמר על ידי פולוס בדרכו ביוון, כשדיבר אל עם עובד אלילים שמעולם לא שמע על אלוהי ישראל, על התנ״ך או על ישוע. אף אחד מהקוראים כאן לא היה בור לדברים אלה לפני שהתגייר.

יתרה מכך, קטע זה מתייחס לתשובה ולסליחת חטאים. הכתוב אפילו לא רומז שאין מחילה על חטא הניאוף. הבעיה היא שרבים אינם רוצים רק מחילה על הניאוף שכבר נעשה; הם גם רוצים להמשיך במערכת היחסים הנואפת — ואלוהים אינו מקבל זאת, בין אם מדובר בגבר ובין אם באישה.

שאלה: מדוע לא נאמר דבר על גברים? האם גברים אינם חוטאים בניאוף?

כן, גם גברים חוטאים בניאוף, והעונש בימי המקרא היה זהה לשניהם. אולם אלוהים מתייחס אחרת לאופן שבו מתרחש הניאוף אצל כל אחד. אין קשר בין בתוליוּת הגבר לבין הקשר בין בני זוג. האישה, ולא האיש, היא שקובעת אם קשר מסוים הוא ניאוף או לא.

על פי התנ״ך, גבר, נשוי או רווק, חוטא בניאוף בכל פעם שהוא שוכב עם אישה שאינה בתולה או אלמנה. לדוגמה, אם גבר בן 25 בתול שוכב עם צעירה בת 23 שאינה בתולה, הגבר חוטא בניאוף, כי אותה אישה, על פי אלוהים, היא אשת איש אחר (מתי ה:לב; רומים ז:ג; ויקרא כ:י; דברים כב:כב-כד).

שאלה: אם כן, אישה גרושה/נפרדת אינה יכולה להינשא כל עוד בעלה הקודם חי, אך הגבר אינו צריך להמתין למות אשתו לשעבר?

נכון, הוא אינו צריך. על פי חוק אלוהים, גבר שנפרד מאשתו על בסיס מקראי (ראו מתי ה:לב) רשאי לשאת בתולה או אלמנה. עם זאת, המציאות היא שכמעט בכל המקרים היום, הגבר נפרד מאשתו ונושא אישה גרושה/נפרדת, ואז הוא חי בניאוף, שכן בעיני אלוהים, אשתו החדשה שייכת לגבר אחר.

שאלה: מאחר שגבר אינו חוטא בניאוף כאשר הוא נושא בתולות או אלמנות, האם פירוש הדבר שאלוהים מקבל ריבוי נשים כיום?

לא. ריבוי נשים אינו מותר בימינו עקב בשורת ישוע והחלתו המחמירה יותר של חוק האב. "אות החוק" שניתנה מאז בריאת האדם (τὸ γράμμα τοῦ νόμου – to grámma tou nómou) קובעת שנשמת האישה קשורה רק לגבר אחד, אך אינה קובעת שנשמת הגבר קשורה רק לאישה אחת. זו הסיבה שבכתובים, הניאוף מתואר תמיד כחטא נגד בעלה של האישה. זו גם הסיבה שאלוהים מעולם לא אמר שהאבות והמלכים היו נואפים, שכן נשותיהם היו בתולות או אלמנות כאשר נשאו אותן.

עם בוא המשיח, קיבלנו את ההבנה המלאה של "רוח החוק" (τὸ πνεῦμα τοῦ νόμου – to pneûma tou nómou). ישוע, כדובר היחיד שבא מן השמיים (יוחנן יוחנן ג:יג; יוחנן יב:מח-נ; מתי יז:ה), לימד שכל מצוות אלוהים מבוססות על אהבה ועל טובת ברואיו. אות החוק היא הביטוי; רוח החוק היא המהות.

במקרה של ניאוף, גם אם אות החוק אינה אוסרת על גבר להיות עם יותר מאישה אחת, כל עוד הן בתולות או אלמנות, רוח החוק אינה מתירה זאת. מדוע? משום שהיום הדבר יגרום סבל ובלבול לכל המעורבים — וואהבת לרעך כמוך היא המצווה השנייה בגדולתה (ויקרא יט:יח
; מתי כב:לט). בימי המקרא זו הייתה תופעה מקובלת ותרבותית; בימינו היא אינה מקובלת כלל.

שאלה: ואם זוג נפרד מחליט להתפייס ולחדש את הנישואין, האם זה מותר?

כן, הזוג רשאי להתפייס בתנאי ש:

1. הבעל היה למעשה הגבר הראשון של האישה, אחרת הנישואין לא היו תקפים עוד לפני הפרידה.
2. האישה לא שכבה עם גבר אחר במהלך תקופת הפרידה (דברים כד:א-ד
   ; ירמיהו ג:א).

תשובות אלו מחזקות את ההבנה שהתורה המקראית בנוגע לנישואין ולניאוף היא קוהרנטית ועקבית מתחילת הכתובים ועד סופם. בציות נאמן למה שאלוהים קבע אנו נמנעים מעיוותי דוקטרינה ושומרים על קדושת האיחוד שנקבע על ידו.

---

בראשית ב:כד	על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד.
יהושע ו:כא	ויכריתו כל אשר בעיר לפי חרב — מאיש ועד אישה, מנער ועד זקן, וגם בקר וצאן וחמורים.
קהלת יב:ז	וישוב העפר על הארץ כשהיה, והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה.
רומים ז:ג	לכן, בעודה תחת בעלה, תיקרא נואפת אם תהיה לאיש אחר; אך אם ימות הבעל, חופשית היא מן התורה, ולא תהיה נואפת אם תהיה לאיש אחר.
ב קורינתים ה:טו	והוא מת בעד כולם, כדי שהחיים לא יחיו עוד למענם עצמם, אלא למען זה שמת בעדם וקם לתחייה.
ב קורינתים ה:יז	לכן, אם מישהו במשיח — ברייה חדשה הוא; הדברים הישנים עברו, הנה הכול נהיה חדש.
מעשי השליחים יז:ל	אמנם אלוהים העלים עין מתקופות הבורות, אך כעת הוא מצווה על כל בני האדם בכל מקום לחזור בתשובה.
מתי ה:לב	ואני אומר לכם שכל המשלח את אשתו, אלא אם כן בגלל פורניה, גורם לה להיות נואפת; וכל הנושא את המגורשת נואף.
ויקרא כ:י	ואיש אשר ינאף עם אשת איש, אשר ינאף עם אשת רעהו — מות יומת הנואף והנואפת.
דברים כב:כב-כד	אם יימצא איש שוכב עם אישה בעלת בעל — ומתו גם האיש השוכב עם האישה וגם האישה; ובערת הרע מישראל. אם תהיה נערה בתולה מאורשה לאיש, ואיש אחר ימצא אותה בעיר וישכב עמה, והוצאתם את שניהם אל שער העיר ההיא וסקלתם אותם באבנים עד מותם.
במדבר לא:יז-יח	ועתה הרגו כל זכר בטף, וכל אישה יודעת איש למשכב זכר הרגו. וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם.
שופטים כא:יא	וזה הדבר אשר תעשו: תחרימו כל זכר וכל אישה אשר ידעה משכב זכר.
דברים כ:יג-יד	ונתנה יהוה אלוהיך בידך, והכית את כל זכריה לפי חרב. אך הנשים והטף והבהמה וכל אשר יהיה בעיר, כל שללה — תבוז לך; ואכלת את שלל אויביך אשר נתן לך יהוה אלוהיך.
דברים כד:א-ד	אם יקח איש אישה וישא אותה, ואם לא תמצא חן בעיניו כי מצא בה דבר ערוה, ואם יכתוב לה ספר כריתות וייתן בידה וישלח מן ביתו, ואם תצא מביתו והלכה והייתה לאיש אחר, ואם ישנא אותה האיש האחרון ויכתוב לה ספר כריתות וייתן בידה וישלח מן ביתו, או אם ימות האיש האחרון אשר לקחה לו לאישה — לא יוכל הבעל הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה שוב.
ירמיהו ג:א	אומרים: "אם ישלח איש את אשתו והיא תלך מאתו והייתה לאיש אחר, הישוב אליה עוד?" הלא חנוף תחנף הארץ ההיא? ואת זנית עם אוהבים רבים; ואף על פי כן שובי אליי, נאום יהוה.
ויקרא יט:יח	לא תיקום ולא תטור את בני עמך, ואהבת לרעך כמוך. אני יהוה.
מתי כב:לט	והשנייה, הדומה לה: "ואהבת לרעך כמוך".
יוחנן ג:יג	ואיש לא עלה השמיימה אלא היורד מן השמים, בן האדם שהוא בשמים.
יוחנן יב:מח-נ	הדוחה אותי ואינו מקבל את דבריי — יש לו מי שישפטהו: הדבר אשר דיברתי, הוא ישפוט אותו ביום האחרון. כי אינני דיברתי מעצמי, אלא האב אשר שלחני הוא נתן לי מצווה מה לומר ומה לדבר. ואני יודע כי מצוותו היא חיי עולם; לכן מה שאני מדבר — כפי שאמר לי האב, כן אני מדבר.
מתי יז:ה	עודנו מדבר, והנה ענן בהיר אפל עליהם, והנה קול מן הענן אומר: "זה בני האהוב אשר בו חפצתי; אליו תשמעו".