“הוֹדִיעֵנִי דְרָכֶיךָ, יְהוָה; אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי” (תהילים 25:4).
אין דבר טהור ומרשים כל כך כמו הלחישות הראשונות של קול אלוהים אל לבנו. ברגעים האלה החובה ברורה — ללא בלבול וללא צל של ספק. אך לעיתים קרובות אנו מסבכים את מה שפשוט. אנו מאפשרים לרגשות, לפחדים או לרצונות אישיים לעמוד בדרכנו, ובכך מאבדים את בהירות ההכוונה האלוהית. אנו מתחילים “לשקול”, “להרהר”, “לחכות עוד קצת”… כאשר למעשה אנו רק מחפשים תירוץ שלא לציית. ציות מאוחר הוא למעשה אי־ציות במסווה.
אלוהים לא השאיר אותנו בחשכה. מאז עדן הוא הבהיר מה הוא מצפה מברואיו: נאמנות, ציות וקדושה. תורתו האדירה היא המדריך לאושר אמיתי. אך הלב המורד מנסה להתווכח, מנסה לעקם את כתבי הקודש, מנסה להצדיק את הטעות — ומבזבז זמן. אי אפשר להוליך את אלוהים שולל. הוא רואה את הלב. הוא מכיר את הנסתר. והוא אינו מברך את המסרבים לציית. הברכה שורה על הנכנעים, על האומרים: “לא רצוני, אלא רצונך, אדוני.”
אם אתה רוצה שלום, אם אתה משתוקק להירפא ולמצוא תכלית אמיתית, יש רק דרך אחת: ציות. אל תחכה להרגיש מוכן, אל תחכה להבין הכול — פשוט התחל. התחל לציית, התחל ללכת אחר מצוות הבורא בלב כן. אלוהים יראה את נכונותך ויבוא לקראתך. הוא יקל את סבלך, ישנה את לבך וישלח אותך אל בנו האהוב, לסליחה ולישועה. זמן ההיסוס תם. זמן הציות הוא עכשיו. -מעובד על פי פרדריק ויליאם רוברטסון. עד מחר, אם ירצה האדון.
התפללו איתי: אב נצחי, תודה לך על כך שאתה עדיין מדבר אל לבם של המבקשים אותך בכנות. קולך ברור לאלה החפצים לציית. איני רוצה עוד לתרץ או לדחות את מה שכבר הראית לי, אדוני. תן לי לב עניו, המגיב מיד להכוונתך. למד אותי לציית בעוד הקריאה עדיין טרייה, בטרם רגשותיי יתערבו באמת שלך.
אדוני, אני מכיר בכך שפעמים רבות לא הייתי כן עם עצמי, וניסיתי להצדיק את אי־ציותי בתירוצים. אך היום אני ניצב לפניך בלב נשבר. אני רוצה לנטוש את רצוני ואת גאוותי וללכת בדרכיך ביראה ובאהבה. הנחני בתורתך, חזק אותי לקיים את כל אשר ציווית, וטהר אותי באמתך.
הו, אלוהים הקדוש מכול, אני עובד אותך ומהלל אותך על היותך צודק, קדוש ובלתי משתנה. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה היא כמגדלור הדולק בתוך החשכה, המנחה את הנאמנים בנתיבי חיים. מצוותיך הן כאבנים איתנות תחת הרגליים, התומכות בבוטחים בך ומגלות את הדרך לשלום אמיתי. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.