"ברכי נפשי את יהוה, וכל קרבי את שם קדשו" (תהלים ק"ג:1).
יש משהו עוצמתי כאשר התהילה הופכת לאישית. קל לדבר על מה שאחרים צריכים לעשות — כמו המלך נבוכדנצר, שהכיר בכוחו של אלוהים, אך לא פנה אליו בלב שלם. אך כאשר התהילה נובעת מתוך חוויה אישית, כאשר גבר או אישה מתחילים לרומם את ה' מתוך שכנוע פנימי, זהו סימן לחיים רוחניים אמיתיים. לב המהלל הוא לב שנגע בו ושינהו הנוכחות האלוהית.
תהילה אמיתית זו נולדת בחייהם של ההולכים במצוותיו הנשגבות של העליון. הציות פותח את הלב להכיר בטובו של אלוהים בכל פרט, והאהבה לתורתו מעוררת תודה ספונטנית. ככל שנלך בנאמנות, כך נבין יותר שהתהילה איננה חובה, אלא התפרצות הנשמה מול הדר הבורא.
לכן, אל תחכה שאחרים יתנו דוגמה — התחל אתה בעצמך. הלל את אלוהים על כל מה שעשה ועל מי שהוא. האב שמח באלה שמכבדים אותו באהבה כנה ומוביל אותם אל הבן, שם התהילה אינה פוסקת והלב מוצא את שמחתו הנצחית. מעובד מתוך ד. ל. מודי. להתראות מחר, אם ירצה ה'.
התפללו איתי: אב אהוב, אני מהלל אותך כי אתה שם בפי שיר חדש, תהילה אמיתית היוצאת מן הלב.
אדון, עזור לי לחיות לפי מצוותיך הנשגבות, כדי שכל צעד בחיי יהיה ביטוי של תודה ואהבה.
הו אלוהים יקר, אני מודה לך כי אתה מלמד אותי להלל אותך בכנות. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך העזה היא סיבת שירי. מצוותיך הן המנגינה המשמחת את נפשי. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.
