"חַיֵּה פָּעֳלָךְ בְּקֶרֶב שָׁנִים; תּוֹדִיעַ בְּקֶרֶב שָׁנִים" (חבקוק ג:2).
יש רגעים שבהם הלב נדמה ריק מתפילה – כאילו אש המסירות כבתה. הנפש חשה קרה, רחוקה, חסרת יכולת לזעוק או לאהוב כפי שהיה בעבר. אך רוח ה' אינה עוזבת את שייכיו. הוא מרשה זמנים של שתיקה רק כדי, ברחמיו, לנשוב שוב על הלב ולהצית מחדש את הלהבה שנראתה כאבודה. תחת לחץ הניסיונות, המאמין מגלה כי המזבח הפנימי עדיין חי, וכי האפר מסתיר אש שמעולם לא חדלה מלבעור.
הלהבה האלוהית הזו נשמרת כאשר אנו בוחרים ללכת בציות למצוותיו הנשגבות של העליון. הנאמנות היא הדלק של הרוח – כל מעשה של ציות מזין את אש התפילה ומחיה את האהבה לאלוהים. האב, השוכן בלב הענווים, נושף חיים חדשים באלו המתמידים לבקש אותו בכנות, והופך קור לחום ושתיקה לתהילה.
לכן, אם רוח התפילה נראית רדומה, אל תתייאש. גש אל כס החסד והמתן לנשימת העליון. הוא ידליק מחדש את הלהבה בנשימתו שלו, עד שכל תפילה תהפוך לתהילה וכל תחינה תיהפך לעבודת אל נצחית. מעובד מ-J.C. Philpot. להתראות מחר, אם ירצה ה'.
התפללו איתי: אב אהוב, אני מהלל אותך כי גם כאשר אש התפילה נראית חלשה, רוחך ממשיכה לחיות בי. נשוב על נשמתי וחדש אותי.
אדוני, עזור לי לחיות לפי מצוותיך הנשגבות, כדי שנאמנותי תרצה אותך ותשמור בי את אש התפילה והאהבה בוערת.
הו, אלוהים יקר, אני מודה לך שאינך מניח לאשך לכבות בלבי. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה היא הרוח המחיה את נשמתי. מצוותיך הן העצים הקדושים התומכים בלהבת האמונה. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.
