“מדוע את שחה, נפשי? קווי אל אלהים, כי עוד אודנו” (תהלים מ״ב:י״א).
ה׳ מרחיב את התקווה בתוך הנפש, כמו שמגדילים את גודל העוגן ובו בזמן מחזקים את הספינה. כאשר הוא מגדיל את התקווה, הוא גם מרחיב את היכולת שלנו לשאת, לבטוח ולהתקדם. ככל שהספינה גדלה, גם המשקל שהיא נושאת גדל — אך הכול גדל בפרופורציה מושלמת. כך, התקווה נאחזת בחוזקה רבה יותר מעבר לפרוכת, חודרת עמוק יותר אל נוכחות אלוהים ואוחזת בבטחה בהבטחותיו הנצחיות.
התקווה האמיתית אינה צפה בחופשיות; היא מעוגנת בנאמנות ומאפשרת לנפש להשליך את העוגן עמוק יותר, להיאחז באהבתו הבלתי משתנה של הבורא וביציבות מטרותיו. כאשר אנו הולכים במצוותיו, התקווה חדלה להיות שברירית והופכת לאמונה שלווה, המסוגלת לעבור כל סערה.
יש רגעים שבהם התקווה הזאת מתרחבת עד שכמעט מגיעה לוודאות שלמה. העננים מתפזרים, המרחק בין הנפש לאלוהים כאילו נעלם, והלב נח בשלום. מי שמבקש לחיות בציות לחוקו האדיר של אלוהים חווה את ההקדמות של המנוחה הנצחית וממשיך בביטחון, בידיעה שיובל בבטחה אל הנמל שהוכן על ידי האב. מעובד מ-J.C. Philpot. להתראות מחר, אם ה׳ ירצה.
התפללו איתי: אב אהוב, אני מודה לך כי אתה מחזק את תקוותי ומלמד אותי לבטוח בך עמוק יותר. תן לנפשי ללמוד לנוח בנאמנותך.
אלוהי, עזור לי לחיות בציות מתמיד, כדי שתקוותי תהיה מעוגנת היטב ברצונך. שלא אתבסס לעולם על רגשות חולפים, אלא על מה שאתה קבעת.
הו, אדון אהוב, אני מודה לך על שהגדלת את תקוותי ומוביל אותי בבטחה. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה היא העוגן האיתן של נפשי. מצוותיך הן הקשר הבטוח שמחזיק אותי מחובר לאלוהים הנצחי, הבלתי משתנה והנאמן. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.
