“הודיעני נא את דרכיך, ה', למדני את נתיבותיך” (תהלים כ"ה:4).
אין דבר טהור כל כך, מרגש כל כך, כמו הלחישות הראשונות של קול אלוהים בליבנו. ברגעים אלו החובה ברורה — ללא בלבול, ללא צל של ספק. אך לעיתים קרובות אנו מסבכים את מה שהוא פשוט. אנו נותנים לרגשות, לפחדים או לרצונות האישיים להיכנס בדרך, וכך מאבדים את הבהירות של ההכוונה האלוהית. אנו מתחילים "לשקול", "להרהר", "להמתין עוד קצת"… כאשר בעצם אנו רק מחפשים תירוץ לא לציית. ציות מאוחר הוא, למעשה, אי-ציות במסווה.
אלוהים לא השאיר אותנו בחושך. מאז גן עדן, הוא הבהיר מה הוא מצפה מברואיו: נאמנות, ציות, קדושה. תורתו העזה היא המדריך לאושר האמיתי. אך הלב המורד מנסה להתווכח, מנסה לעוות את הכתובים, מנסה להצדיק את הטעות — ומבזבז זמן. אלוהים לא ניתן להטעות. הוא רואה את הלב. הוא מכיר את הפנימיות. והוא אינו מברך את המסרבים לציית. הברכה נמצאת על הנכנעים, על אלו שאומרים: "לא רצוני, אלא רצונך, ה'."
אם אתה רוצה שלום, אם אתה משתוקק להירפא ולמצוא מטרה אמיתית, הדרך היא אחת: ציות. אל תחכה להרגיש מוכן, אל תחכה להבין הכל — פשוט התחל. התחל לציית, התחל ללכת בדרכי הבורא בלב כן. אלוהים יראה את הנכונות הזו ויבוא לקראתך. הוא יקל על סבלך, ישנה את לבך וישלח אותך אל בנו האהוב למחילה ולישועה. זמן ההיסוס נגמר. זמן הציות הוא עכשיו. -מעובד מפרדריק ויליאם רוברטסון. להתראות מחר, אם ה' ירצה.
התפללו איתי: אב נצחי, תודה כי אתה עדיין מדבר אל ליבם של המחפשים אותך בכנות. קולך ברור לאלו הרוצים לציית. אינני רוצה עוד להצטדק או לדחות את מה שכבר הראית לי. תן לי לב עניו, המגיב במהירות להכוונתך. למדני לציית בעוד הקריאה עדיין טרייה, לפני שרגשותיי יפריעו לאמיתך.
ה', אני מודה כי פעמים רבות לא הייתי כן עם עצמי, ניסיתי להצדיק את אי-ציותי בתירוצים. אך היום אני ניצב לפניך בלב נשבר. אני רוצה לנטוש את רצוני, את גאוותי, וללכת בדרכיך ביראה ובאהבה. הדריכני בתורתך, חזקני למלא את כל אשר צוית, וטהרני באמתך.
הו, אל עליון קדוש, אני משתחווה ומשבח אותך על היותך צדיק, קדוש ובלתי משתנה. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך העזה היא כמאור בלב החושך, המדריך את הנאמנים בדרכי חיים. מצוותיך הן כאבנים מוצקות תחת הרגליים, התומכות בבוטחים בך ומגלות את דרך השלום האמיתי. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.
