“כי מקדש אלהים קדוש הוא, ואתם המקדש הזה” (הראשונה אל הקורינתים ג:י״ז).
בתוך כל אחד מאיתנו, אלוהים מבקש להקים את מקדשו — מקום קדוש שבו הוא נועד להיעבד ברוח ובאמת. אין זה מקום פיזי, אלא מרחב פנימי, שבו מתרחשת ההשתחוויה האמיתית: לב נכנע, נאמן ומוקדש. כאשר אתה נטוע עמוק בהשתחוויה הפנימית הזו, משהו עוצמתי קורה. חייך מתחילים לחרוג ממגבלות הזמן והמרחב. אתה מתחיל לחיות לאלוהים, עם אלוהים ובאלוהים, בכל מחשבה, החלטה ועמדה.
אך סוג חיים כזה מתאפשר רק כאשר אלוהים מקבל את כל לבבך. כאשר אתה מחליט, בנחישות ובכנות, להישמע לאור ולרוח אלוהים השוכנת בתוכך, וכאשר רצונך העמוק ביותר הוא להיות נאמן לכל מצוות ה׳, גם מול ביקורת, דחייה והתנגדות — אזי קיומך הופך לתהילה מתמדת. כל מעשה של נאמנות, כל בחירה של ציות, הופכים לשיר חרישי העולה השמימה.
זהו הצעד החשוב ביותר בחייו של כל אדם: להקדיש את כל הלב להוראות שהבורא נתן לנו — תורתו האדירה, שנגלתה על ידי הנביאים ואושרה על ידי ישוע. זו אינה אופציה אחת מני רבות. זהו הדרך. זו התשובה. זו הדרך היחידה להפוך את החיים למקדש אמיתי, שבו אלוהים שוכן, מדריך, מטהר ומושיע. -מעובד מוויליאם לו. להתראות מחר, אם ירצה ה׳.
התפללו איתי: אב קדוש, אני מודה לך על כך שאתה חפץ לשכון בי, לא כאורח, אלא כאדון. יהי מקדשך שבלבי מקום טהור, נכנע, ותמיד מלא בהשתחוויה אמיתית. אני רוצה לבקש אותך לא במילים ריקות, אלא בחיים שמכבדים אותך ברוח ובאמת.
אדוני, קח את לבי בשלמותו. יהי ציותי לתורתך האדירה לא תלוי בנסיבות או באישורם של אחרים, אלא יהיה פרי אהבתי הכנה אליך. למדני לחיות בנאמנות לכל אחת ממצוותיך הקדושות, ושיהפכו חיי כולם לתהילה לשמך.
הו, אל עליון קדוש, אני משתחווה ומברך אותך על רצונך לעשות אותי למקדש חי שלך. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה היא כאש קדושה השורפת כל טומאה והופכת את הנפש למשכן קדוש. מצוותיך הן כקטורת תמידית, העולה מן הלב השומע כעבודת קודש חיה ורצויה לפניך. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.
