“הארץ מעצמה מוציאה את הדגן: תחילה הגבעול, אחר כך השיבולת, ולבסוף גרעין מלא בשיבולת” (מרקוס 4:28).
אנשים בעלי לב נעלה אינם מסתפקים במה שיש. הם תמיד רגישים לתנועת אלוהים — לפעמים אפילו דרך חלומות, נגיעות עדינות או תחושות עמוקות שצצות משום מקום, אך אנו יודעים שמקורן בשמים. כאשר הם מבחינים כי ה' קורא להם, הם אינם מהססים. הם משאירים מאחור את הנוחות, עוזבים את אזור הביטחון, ויוצאים באומץ לדרך חדשה של נאמנות. ויש כאלה שאינם מחכים להצטברות האחריות — הם פועלים מיד כשהם מבינים את רצון אלוהים, ממהרים לעשות טוב ורעבים למשהו טוב אף יותר.
נפש כזו אינה נוצרת במקרה. אלה אנשים שבשלב מסוים קיבלו החלטה סופית: לציית לתורת אלוהים החזקה. הם הבינו שהציות איננו רק דרישה — זהו הדרך לקרבה עם הבורא. הם חיים אמונה פעילה, מעשית, מתמדת. ובגלל זה, הם רואים את העולם בעיניים אחרות, חיים בשלום מסוג אחר, חווים רמה אחרת של קשר עם אלוהים.
כאשר מישהו מחליט לציית למצוות המדהימות שה' מסר לנביאי התנ"ך ולישוע, משהו על-טבעי קורה: אלוהים מתקרב לנפש הזו. הבורא שוכן בנברא. מה שהיה רחוק הופך לאינטימי. מה שהיה רק דוקטרינה הופך לקשר אמיתי. ואז, האדם מתחיל לחיות חיים חדשים — מלאים בנוכחות, בהגנה ובאהבה אלוהית. זו שכר הציות: לא רק ברכות חיצוניות, אלא איחוד נצחי עם אלוהים החי. -מעובד מג'יימס מרטינו. להתראות מחר, אם ה' ירצה.
התפללו איתי: אב קדוש, אני מודה לך על הפעמים שבהן דיברת אליי בעדינות, וקראת לי לרמה חדשה של נאמנות. אינני רוצה להיות מישהו שמססס או דוחה. תן לי לב נעלה, רגיש לקולך, מוכן לציית לך בכל דבר, ללא דיחוי.
אדוני, אני רוצה לחיות כמו אותן נפשות נאמנות — שאינן מחכות לאותות גדולים כדי לפעול, אלא ממהרות לעשות טוב ולשמח אותך. אני רוצה ללכת בתורתך החזקה, ללכת בנאמנות למצוותיך הקדושות, ולחיות חיים שמכבדים אותך יום אחר יום. הבא אותי אל אותו קשר שמחדש את הכול.
הו, אלוהים קדוש, אני סוגד ומשבח אותך על כך שאתה מתקרב למי שמחפש אותך בכנות. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך החזקה היא כגשר זהב שמחבר את השמים לארץ, ומקשר את הנפש הצייתנית ללב הבורא. מצוותיך הן כנתיבי אור בתוך החושך, שמובילים את ילדיך לחיים מלאים באהבתך ובנוכחותך. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.
