“וְהָיָה כָּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט” (יואל ב:לב).
כאשר הקדושה והצדק של אלוהים מתגלים במצפוננו, אנו רואים בבירור את התהום שהחטא חצב בתוכנו. שום תקווה אמיתית לא יכולה לנבוע מלב מושחת, מסומן באי-אמונה שירשנו מנפילתו של אדם הראשון. ברגע העימות הזה עם מצבנו האמיתי, אנו מתחילים להביט החוצה מעצמנו — בחיפוש אחר מושיע, מישהו שיוכל לעשות את מה שלעולם לא נוכל לעשות בכוחות עצמנו.
ואז, באמונה חיה, אנו רואים את שה האלוהים — הבן שנשלח כמתווך בין שמים וארץ. הדם שנשפך על הצלב נעשה ממשי לעינינו, והכפרה שהוא ביצע חדלה להיות רק רעיון והופכת לתקוותנו היחידה. אך ככל שהישועה הזו מובנת לנו, אנו גם מבינים שהדרך אליה עוברת ברצון לרצות את האב — אותו אב שמוביל אותנו אל הבן כאשר אנו בוחרים לחיות על פי המצוות המופלאות שהוא גילה לנו.
ציות מביא לנו ברכות, שחרור וישועה. כשם שהקרבנות הקדומים דרשו נאמנות לתורה לפני מותו של בעל החיים התמים, כך היום האב שולח אל השה את ההולכים בדרכיו באמת. יהי רצון שליבנו יהיה נכון לציית, כדי שנובל על ידו אל מקור הגאולה. -מעובד מ-J.C. Philpot. להתראות מחר, אם ירצה ה'.
התפללו איתי: אלוהים קדוש, כאשר אני מביט פנימה, אני רואה עד כמה אני זקוק לישועה. שום מאמץ עצמי לא יספיק כדי להרים אותי מהמצב הנפול שבו אני נמצא. לכן אני מפנה את עיניי אליך, מקור כל טהור ואמת.
פתח את עיניי לראות את ערך הקרבן של בנך ולמדני ללכת בדרכיך בנאמנות. שלא אנסה להתקרב לישוע עם לב מרדן, אלא כמי שנכנע לרצונך ומבקש לרצותך בכל דבר.
הו, אדון אהוב, אני מודה לך שהראית לי שאין ישועה אלא בבנך. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה היא הדרך שמכינה את נפשי לפגוש אותו. מצוותיך הן כשלבים שמובילים אותי אל הגאולה. אני מתפלל בשם ישוע היקר, אמן.
