"למדני, ה' את דרכך, ואלך באמתך" (תהלים פ"ו:י"א).
הנפש החיה אינה סובלת את רעיון הקיפאון הרוחני. מי שמכיר באמת את אלוהים חש את חוסר המנוחה להתקדם, לגדול, להעמיק בהבנה. העבד הנאמן מביט בעצמו ומבין עד כמה הוא יודע מעט, עד כמה הישגיו הרוחניים עדיין רדודים, ועד כמה ראייתו יכולה להיות מוגבלת. הוא נושא עמו את המודעות למה שכבר נכשל בו, חש בשבריריות ההווה ומכיר בכך שלבדו אינו יודע כיצד ללכת בעתיד.
דווקא כאן עולה הקריאה לשוב אל תורת אלוהים הנשגבת ואל מצוותיו היקרות. הנפש השואפת להתקדם מבינה שאין התקדמות ללא נאמנות, ושציות הוא הדרך היחידה לגדול בבטחה. אלוהים מגלה את תוכניותיו רק לצייתנים; ציות זה הוא שפותח דלתות, מחזק צעדים ומכין את הלב להישלח אל הבן בעתו של האב. מי שרוצה להתקדם חייב ללכת בנתיב שבו הלכו כל העבדים הנאמנים — נביאים, שליחים ותלמידים.
לכן, חזק את לבך לחיות בכל יום בציות. התקדם לא בכוחך שלך, אלא בהכוונת תורת ה', שאינה משתנה לעולם. הנפש המחליטה ללכת בדרך זו לא רק גדלה, אלא גם מוצאת מטרה, בהירות וכוח — והאב יוביל אותה אל הבן כדי לרשת את החיים שאינם חולפים. מעובד מ-J.C. Philpot. להתראות מחר, אם ה' ירצה.
התפללו איתי: אב אהוב, עזור לי לדחות כל קיפאון רוחני ולשאוף תמיד להתקדם אל רצונך. יהי לבי רגיש למה שאתה חפץ לפעול בי.
אלי, חזק אותי ללכת בענווה ובנאמנות, להכיר במגבלותיי, אך לבטוח בכך שאתה מדריך כל צעד של מי שמציית למצוותיך.
הו, אדון אהוב, אני מודה לך שאתה מזכיר לי שרק בהליכתי בתורתך אתקדם באמת. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה היא הדרך הבטוחה לנפשי. מצוותיך הן הכיוון הבטוח לכל צעד שאני עושה. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.
