״האדם הראשון, שנוצר מן האדמה, הוא ארצי; האדם השני הוא מן השמים״ (הראשונה לקורינתים ט״ו:47).
עם נפילתו של אדם, הפך האדם לארצי, גשמי ושֵׁדִי; ללא אלוהים ובהתאם לכך, ללא אהבה. בהתרחקותו מאלוהים, איבד גם את היכולת לאהוב באמת, ופנה לאהבת העולם ובעיקר לאהבת עצמו. בכל מצב, האדם עתה משקיע בלימוד, בהעדפה, בשבח ובהאדרת עצמו, מה שמסביר את התרבות המומחים לעזרה עצמית והמרצים המוטיבציוניים.
השחתה זו של הטבע האנושי צריכה להיות מוסרת לחלוטין; וזה יכול להתרחש רק באמצעות חרטה עמוקה, דאגה קדושה, המיתה של התענוגות החושניים וצליבת הגאווה והאהבה העצמית. האדם צריך לשוב לציות רציני למצוות אלוהים.
האדם הגשמי מתקשה להכיר בחומרת מצבו, ולכן מסתפק בחזרה חלקית בתשובה. עליו לראות את מצבו האמיתי – ניכורו מאלוהים ונטייתו לחטא – כדי שיהיה מוכן לשינוי רדיקלי בחייו. רק כאשר יתעמת עם טבעו הנפול ויחפש חידוש מלא באלוהים, יוכל לחוות את הייעוד האמיתי שלשמו נברא: לחיות בקשר עם אלוהים, לאהוב אותו מעל לכל. -מעובד מיוהאן ארנדט. להתראות מחר, אם ירצה ה׳.
התפללו איתי: אלי היקר, אני מכיר בכך שבריחוק ממך, טבעי הוא אנוכי ונוטה לחטא. אני מבקש ממך שתאיר את ליבי כדי שאבחין בחומרת מצבי ואגיע לחרטה עמוקה וכנה. עזור לי לנטוש את אהבת העולם ואת אהבת עצמי, ולפנות בכל ליבי לרצונך ולאמיתך.
אבי, היום אני מבקש ממך שתמית בי כל גאווה, כל אהבה עצמית מופרזת וכל התקשרות לתענוגות הארציים. שנה את ליבי כדי שאוהב אותך מעל לכל ואשמור בנאמנות את מצוותיך. תן לי את הכוח להתמודד עם טבעי הנפול ולבקש את החידוש המלא שרק אתה יכול להעניק.
הו, אלוהים קדוש, אני סוגד ומשבח אותך על היותך מקור כל חיים ואהבה אמיתית. תודה על רחמיך, הקוראים לי לחיות בקשר איתך ולנטוש כל דבר שמפריד ביני לבינך. יהי רצון שחיי יהיו עדות לציות ואהבה, שישקפו את הייעוד שלשמו נבראתי: להאדיר אותך וליהנות מנוכחותך לעד. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה מגינה עלי תמיד מתעתועי האויב. איני חדל להרהר במצוותיך היפות. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.
