״לַמְּדֵנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ, כִּי אַתָּה אֱלוֹהָי; רוּחֲךָ טוֹבָה תַּנְחֵנִי בְּאֶרֶץ מִישׁוֹר״ (תהילים 143:10).

המצב הרוחני הנעלה ביותר הוא מצב שבו החיים זורמים באופן ספונטני וטבעי, כמו מימיו העמוקים של נהר יחזקאל, שבו השוחה כבר אינו נאבק, אלא נישא בעוצמה בזרם. זהו המצב שבו הנשמה אינה צריכה להתאמץ כדי לעשות את הטוב — היא נעה בקצב החיים האלוהיים, מונחית על ידי דחפים שמקורם באלוהים עצמו.

אך החירות הרוחנית הזאת אינה נולדת מרגש חולף. היא נבנית בעמל, במשמעת ובנאמנות. הרגלים רוחניים עמוקים מתחילים, כמו כל הרגל אמיתי, במעשה רצון ברור. צריך לבחור לציית — גם כשקשה — ולחזור על הבחירה הזאת עד שהציות נעשה חלק טבעי מההוויה.

הנשמה המבקשת לחיות כך צריכה להתבסס על תורתו האדירה של אלוהים ולקיים את מצוותיו היפות. באמצעות נאמנות חוזרת ונשנית זו, הציות חדל להיות מאמץ מתמיד והופך לתנועה ספונטנית של הנשמה. וכשזה קורה, רוחו של האדון עצמו מוליכה את האדם, והוא חי בשותפות עם השמיים. — מעובד על פי א״ב סימפסון. להתראות מחר, אם ירצה האדון.

התפללו איתי: אדוני אלוהיי, אני מודה לך על רצונך שחיי הרוחניים יהיו איתנים, חופשיים ומלאים בנוכחותך. אינך קורא לי לחיים של מאמץ ריק, אלא למסע שבו הציות נעשה לשמחה.

עזור לי לבחור בטוב, גם כשקשה. תן לי משמעת לחזור ולעשות את הטוב עד שיהיה חלק ממי שאני. אני רוצה לסגל לעצמי הרגלים קדושים המשמחים אותך, ולהתבסס יותר ויותר מדי יום בתורתך ובמצוותיך, כי אני יודע שבהן נמצאים החיים האמיתיים.

הו, אלוהים הקדוש מכול, אני עובד אותך ומהלל אותך, כי אתה עצמך מחזק אותי לציית. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי לנצח. תורתך האדירה היא הדרך שבה נשמתי לומדת ללכת ללא פחד. מצוותיך היפות הן כזרמי נהר שמימי, המוליכים אותי תמיד קרוב יותר אליך. אני מתפלל בשם ישוע היקר, אמן.