״באמונה, אברהם, כשנקרא, ציית והלך אל המקום שעתיד היה לקבל לנחלה; והוא יצא לדרך בלי לדעת לאן הוא הולך״ (אל העברים 11:8).
אמונה אמיתית אינה דורשת מפות מפורטות או הבטחות גלויות לעין. כשאלוהים קורא, הלב הבוטח משיב בציות מיידי, גם בלי לדעת מה יבוא אחר כך. כך היה עם אברהם — הוא לא ביקש ערבויות ולא דרש לדעת את העתיד. הוא פשוט עשה את הצעד הראשון, מונחה בדחף נאצל ונאמן, והפקיד את התוצאות בידי אלוהים. זהו סוד ההליכה עם האדון: לציית בהווה, בלי חרדה מפני העתיד.
ובצעד הצייתני הזה, מצוותיו הנשגבות של האדון נעשות למצפן שלנו. האמונה אינה נבנית על היגיון אנושי, אלא על קיום נאמן של מה שאלוהים כבר גילה. איננו צריכים להבין את התוכנית כולה — די לנו ללכת בעקבות האור שהוא מאיר עכשיו. כשהלב נכנע בכנות לרצון האלוהי, הכיוון והיעד נתונים בידי האב, וזה מספיק.
האב מברך את המצייתים ושולח אותם אל הבן, כדי שיזכו למחילה ולישועה. היום ההזמנה פשוטה: עשו את הצעד הבא. בטחו, צייתו והניחו את השאר בידי אלוהים. האמונה הרצויה לאדון היא אמונה הפועלת בנאמנות, גם כשכל מה שסביבנו עדיין נסתר מן העין. — מעובד על פי ג׳ון ג׳ואט. להתראות מחר, אם ירצה האדון.
התפללו איתי: אדון, עזור לי לבטוח בך בלי שאצטרך לראות את הדרך כולה. מי ייתן ואמונתי לא תהיה תלויה בתשובות, אלא תתחזק בציות למה שאתה מראה לי היום.
מי ייתן ולעולם לא אדחה את הנאמנות מתוך רצון לשלוט במחר. למד אותי לשמוע את קולך וללכת בדרכיך ביציבות ובשלווה, גם כשאינני מבין את היעד.
אבי האהוב, אני מודה לך על שקראת לי ללכת איתך, כפי שקראת לאברהם. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי לנצח. תורתך האדירה היא השביל הבטוח תחת רגליי. מצוותיך הן האורות המאירים כל צעד בדרך אל תוכניתך. אני מתפלל בשם ישוע היקר, אמן.