אחת הסיבות הגדולות ביותר שתביא מיליוני גויים לאגם האש היא הדחף הכמעט אירציונלי להאמין שההמון צודק. הישועה היא אישית, וזהו ברכה, כי אם היא הייתה קולקטיבית, אף אחד לא היה עולה, כיוון שרובם מתרחקים מהדרך הצרה המובילה לשער הישועה. נדיר למצוא, בתוך הכנסייה, נשמה שרוצה לרצות את אלוהים עד כדי ציות לחוקים שהוא בבירור ציווה עלינו. שוב, הישועה היא אישית. אף גוי לא יעלה בלי לחפש לעקוב אחר אותם חוקים שניתנו לישראל, חוקים שאותם ישו בעצמו ושליחיו עקבו אחריהם. אל תלך אחרי הרוב רק כי הם רבים. ציית כל עוד אתה חי. | הגוי שיתחבר אל ה’, כדי לשרת אותו, ויהיה בדרך זו עבדו… ושישמור בבריתי, גם אותו אביא אל הרי הקודש. (ישעיהו 56:6-7)
טעות קטלנית בין הגויים היא לחשוב שישו נגיש לכל אחד בלי לעבור קודם את אישורו של אביו של ישו. כאשר גוי מביע את הרצון לקבל סליחה, ברכות וישועה, אלוהים בודק את ליבו של אותו אדם כדי לבדוק אם הרצון אמיתי. אותו גוי עובר אז את מבחן הציות לחוקים שניתנו לעם שאלוהים בחר לעצמו בברית נצחית. אם הוא מאושר, האב משלב אותו בישראל, מברך אותו ושולח אותו לבנו. תוכנית הישועה הזו הגיונית מפני שהיא האמת. הישועה היא אישית. אל תלך אחרי הרוב מפני שהם רבים. ציית כל עוד אתה חי. | “מסיבה זו אמרתי לכם שרק מי שמובא על ידי האב יכול לבוא אלי.” יוחנן 6:65
מוקד תשומת הלב של אלוהים האב ושל ישו תמיד היה ישראל, האומה שאלוהים הפריד לכבודו ולתהילתו. כל ההבטחות לברכות היו מיועדות לישראל. הפעמים הבודדות שבהן אלוהים בירך עמים אחרים היו כשכר על כך שעזרו לישראל, כמו שקרה עם המיילדות במצרים. להכחיש זאת זה להכחיש את העובדות שנחשפו בבירור בברית הישנה ובדברי ישו בבשורות. כל גוי יכול להצטרף לישראל ולהתברך מאלוהים, כל עוד הוא מקיים את אותן החוקים שבני ישראל קיבלו מהאדון. האב רואה את האמונה והאומץ של הגוי הזה, למרות הקשיים. הוא שופך את אהבתו עליו, מצרף אותו לישראל ומוביל אותו לבנו לקבלת סליחה וישועה. זהו תכנית הישועה שמתקבלת על הדעת מפני שהיא אמיתית. | “כשם שחוקי השמש, הירח והכוכבים אינם משתנים, כך גם צאצאי ישראל לעולם לא יפסיקו להיות האומה לפני אלוהים לעולמי עד.” ירמיהו 31:35-37
לא יהיה התקדמות רוחנית או חומרית בחייו של גוי עד שיהיה לו אמונה, אומץ, יתכופף ויתחבר לעם שאלוהים בחר לעצמו בברית נצחית. אין תוכנית ישועה לגויים מחוץ לישראל. השקר הזה של השטן חסם ברכות ושחרור רבים, מפני שההבטחות היקרות ביותר של הכתובים שמורות לישראל. הגוי שמחפש ברכות וישועה בישוע חייב לעקוב אחר אותן חוקים שהאדון נתן לעם שהוא בחר לעצמו בברית נצחית. האב רואה את האמונה והאומץ של הגוי הזה, למרות האתגרים. הוא שופך את אהבתו עליו, מחבר אותו לישראל ושולח אותו לבן. תוכנית הישועה הזו הגיונית מפני שהיא אמיתית. | “מי יתן ויהיה לבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצוותי כל הימים, למען ייטב להם ולבניהם לעולם!” דברים ה:כט
במשך מאות שנים, הכנסייה לימדה כי האדם שמחליט לציית לחוקי אלוהים דוחה את בן אלוהים ויורשע בדין האחרון. ללא שמץ של תמיכה בברית הישנה או בדברי ישו בארבעת הבשורות, הם טוענים כי בעקבות ישו, החוטא לא יכול לציית לחוק אלוהים, אך גם לא יכול לחטוא במתכוון (מה שמשמעותו לסרב לחוק). זו סתירה אחר סתירה, אך אף אחד לא מתייחס לזה, כי מה שהם באמת אוהבים בדוקטרינה הזו היא האשליה שניתן ליהנות מהנאות חוליות ועדיין לעלות עם ישו. האמת היא שאנו נושעים על ידי ריצוי האב ושליחה לבן, והאב לעולם לא ישלח מורדים מוצהרים לישו. | “איש לא יכול לבוא אלי אם לא יביא אותו האב, ששלח אותי; ואני אקים אותו ביום האחרון.” (יוחנן 6:44)
לציית לאב אינו אומר לדחות את הבן. זו אחת השקרים הדמוניים ביותר שקיימים בעולם הזה, אך למרות זאת, מיליוני אנשים בכנסיות מקבלים אותו ללא שאלות. השקר הזה הוא חלק מקבוצת דוקטרינות שנוצרו על ידי בני אדם, שהושפעו מהשטן, מיד לאחר שישו חזר לשמיים, במטרה להביא את הגויים לחוסר ציות, מה שמוביל אותם למוות נצחי. האנשים אוהבים את הדוקטרינה הזו מפני שהיא מזינה תקווה שווא של ישועה ללא הצורך לעקוב אחר חוקי אלוהים. האמת היא שכדי להינצל, הגוי צריך להיות נשלח לבן על ידי האב, והאב לעולם לא ישלח מישהו שמכיר את החוקים שהוא העניק לנו על ידי נביאיו, אך מפר אותם בחוצפה. | “כאן נמצאת הסבלנות של הקדושים, אלה ששומרים את מצוות אלוהים ואת האמונה בישוע.” (התגלות 14:12)
הרעיון שגויים אינם יכולים לתרום לישועתם הוא ההצלחה הגדולה ביותר של הנחש מאז היום שבו הצליח להטעות את אדם וחוה והביא אותם לציית לו בשקרים שהוסוו כאמיתות. לא הנביאים ולא ישו לימדו אי פעם את השטות הזו. אם אף אחד לא היה יכול לעשות דבר כדי לרצות את אלוהים ולהישלח לישו, מצוות האדון לא היו קיימות. אחת מתפקידיה העיקריים של תורת אלוהים היא להפריד בין המאמינים לבין הכופרים. זה על ידי ציות שאנו מראים לאלוהים עד כמה אנו רוצים להיות איתו בשמיים, וזה על ידי התבוננות בציות שלנו שהאב שולח אותנו לבנו. הישועה היא אישית. אל תלך בעקבות הרוב רק מפני שהם רבים. ציית כל עוד אתה חי. | “איש לא יכול לבוא אלי אם לא יביא אותו האב, ששלח אותי; ואני אקים אותו ביום האחרון.” (יוחנן 6:44)
כאשר אלוהים העניק את מצוותיו, הציפייה הייתה ברורה: שהם יצייתו להם. כדי לחזק זאת, אלוהים הזהיר את עמו על ההשלכות של אי-ציות, והבטיח ברכות אם יצייתו וקללות אם לא. עם זאת, הדוקטרינה השגויה של “טובה שלא מגיעה” עיוותה לחלוטין את הכתובים. לפי ההוראה הפופולרית בכנסיות רבות, ציות למצוות נתפס כסיכון, מכיוון שהאדם עלול לנסות ”לזכות” בישועתו ובסופו של דבר להידמות. לעומת זאת, התעלמות מהמצוות תיחשב כהוכחה לכך שהאדם מכיר בכך שהוא לא ראוי ולכן הישועה מובטחת. אל תלך בעקבות הרוב רק מפני שהם רבים. ציית כל עוד אתה בחיים. | “ציווית את מצוותיך, כדי שנקיים אותם בדיוק.” (תהילים 119:4)
מימים ימימה, גויים כמו יתרו, רחב, רות, אוריה ועובד-אדום התחברו לישראל, ואלוהים הבהיר שחוקים וברכות המיועדים ליהודים חלים גם עליהם. זהו הדרך היחידה לישועה לגויים שנוצרה על ידי אלוהים, והאדון הבהיר זאת לאברהם בעת שהקים את ברית האמונים שלו, שנחתמה במעשה המילה: גם הגויים מביתו יימולו ויהיו חלק מהברית. כל קרובי המשפחה, חברים ושליחים של ישו היו נאמנים לחוקי אלוהים, כולל המילה, ובאף אחד מארבעת הבשורות ישו לא לימד אותנו שגויים פטורים מחוקי אביו. הישועה היא אישית. אל תלך אחרי הרוב רק מפני שהם רבים. ציית כל עוד אתה חי. | חוק אחד יהיה, גם לתושב הארץ וגם לגר היושב בתוככם. (שמות י“ב:מ”ט)
כל דוקטרינה על הישועה זקוקה למינוי מראש מאת אלוהים. כאשר ישוע חזר לאב, התגלויות על הישועה הסתיימו. אם מישהו מציג צורת ישועה שונה מזו שלימד ישוע בארבעת הבשורות, אנו יכולים להיות בטוחים שהיא שקרית. באמצעות הנבואות אנו מזהים את שליחי אלוהים. יוחנן המטביל וישוע נשלחו, מכיוון שהם מילאו את הנבואות, אך אין נבואות על שליחת מישהו לאחר המשיח. דוקטרינת ה“טובה שלא מגיעה” לא נלמדה על ידי ישוע, והיא שקרית מראשיתה ועד סופה. האב שולח לבן רק את אלו שמחפשים לעקוב אחר החוקים שניתנו לישראל, חוקים שאותם ישוע ושליחיו עצמם עקבו. | “הדבר שאמרתי, הוא ישפוט אותו ביום האחרון. כי לא דיברתי מעצמי; אלא האב, ששלח אותי, הוא נתן לי פקודה לגבי מה לומר וכיצד לדבר.” יוחנן 12:48-49
