״מִי יַעֲלֶה בְּהַר יְהוָה? וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ? נְקִי כַפַּיִם וּבַר לֵבָב״ (תהילים 24:3-4).

יעדן הסופי של כל הנשמות ההולכות בדרך אל השמים הוא המשיח. הוא במרכז, משום שהוא קשור במידה שווה לכל השייכים לאלוהים. כל מה שנמצא במרכז משותף לכולם — והמשיח הוא נקודת המפגש. הוא המחסה, ההר הבטוח שאליו כולם צריכים לעלות. ומי שעולה בהר הזה, אל לו לרדת ממנו עוד.

שם, במרומים, יש הגנה. המשיח הוא הר המחסה, והוא לימין האב, כי עלה השמימה לאחר שקיים בשלמות את רצון האל. אך לא כולם בדרך אל ההר הזה. ההבטחה אינה מיועדת לכל אדם. רק המאמינים באמת והמצייתים זוכים לגישה אל המחסה הנצחי שהכין אלוהים.

האמונה בכך שישוע נשלח בידי האב היא חיונית — אך אין די בכך. על הנשמה לציית לתורתו האדירה של אלוהים, שנגלתה מפי נביאי התנ״ך ומפי ישוע עצמו. אמונה אמיתית הולכת יד ביד עם ציות כן. רק המאמינים והמצייתים מתקבלים בידי המשיח ומובלים אל המקום שהכין. — מעובד על פי אוגוסטינוס מהיפו. עד מחר, אם ירצה ה׳.

התפללו איתי: אדוני אלוהיי, אני מודה לך שהצבת את בנך במרכז הכול, כסלע איתן וכמחסה נצחי עבורי. אני יודע שמחוץ למשיח אין ישועה, ואליו אני רוצה לפנות בכל יום בחיי.

חזק את אמונתי, כדי שאאמין באמת שישוע נשלח על ידך. תן לי גם לב צייתן, כדי שאקיים בכנות את כל תורתך האדירה ואת המצוות שנתת באמצעות הנביאים ובאמצעות בנך עצמו. איני רוצה רק לעלות בהר — אני רוצה להישאר בו, איתן בציות ובאמונה.

הו אל קדוש מכול, אני עובד אותך ומשבח אותך על שהראית לי את דרך הישועה. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי לנצח. תורתך האדירה היא הדרך התלולה המובילה אל פסגת נוכחותך. מצוותיך הקדושות הן כמדרגות בטוחות המרחיקות אותי מן העולם ומקרבות אותי לשמים. אני מתפלל בשם ישוע היקר, אמן.