“לַמְּדֵנִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנֶךָ, כִּי אַתָּה אֱלֹהָי. רוּחֲךָ הַטּוֹבָה תַּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר וּבְטוּחָה” (תהילים 143:10).

הטוב אינו יצירה אנושית. אין זה דבר שאנו יכולים לעצב לפי רגשותינו או נוחותנו. הטוב נובע ישירות מכס האלוהים ועובר בדרך ברורה: דרך הציות. ככל שהעולם יאמר שאנו יכולים “לבחור את דרכנו” או “להגדיר את האמת שלנו”, המציאות נותרת בעינה — לאדם אין סמכות לבחור את חובותיו לפני הבורא. חובתנו כבר נקבעה: לציית למי שברא אותנו.

רבים מנסים להימנע מקריאה זו, ונוטשים את מצוות האלוהים בחיפוש אחר חיים קלים יותר, תובעניים פחות. אך מה הם מוצאים בסוף הדרך הזאת? רק ריקנות. ללא ציות לתורתו האדירה של האלוהים, אין קיום אמיתי ואין שלום המתמיד. אולי יהיה הקלה חולפת, תחושת חירות כוזבת, אך במהרה מגיעים הרעב הרוחני, אי־השקט של הנפש והעייפות מן החיים הרחק ממקור החיים. לברוח מן הציות פירושו להתרחק מעצם הסיבה לקיומנו.

הסיפוק האמיתי נמצא באמירת “כן” לאלוהים, גם כאשר הדבר דורש הקרבה. כאשר אנו מקבלים על עצמנו את החובות שהוא הציב לנגד עינינו — ובייחוד את החובה לציית למצוותיו הקדושות — אנו חווים את מה שהוא נצחי: את הברכה האלוהית, את הטוב האמיתי ואת השלום שאינו תלוי בנסיבות. שם הכול משתנה. שכן בציות הנשמה מוצאת תכלית, כיוון ואת החיים השופעים שרק השמים יכולים להעניק. — מעובד על פי ג'ורג' אליוט. להתראות מחר, אם ירצה האדון.

התפללו איתי: אב נצחי, אני מודה לך על שאתה מראה לי מהו הטוב והיכן הוא נמצא. אני מכיר בכך שהוא אינו נובע ממני, אלא בא ממך, כנהר הזורם מכסאך. איני רוצה עוד לחיות בבחירת דרכיי שלי או בהגדרת חובותיי שלי. אני רוצה לציית למה שכבר גילית.

אדוני, חזק אותי כדי שלא אברח מן האחריות הקדושה לציית לך. אני יודע שתורתך האדירה היא דרך הטוב האמיתי, הברכה והחיים המלאים. גם כאשר העולם מציע לי קיצורי דרך, עזור לי להישאר איתן במצוותיך הקדושות, מתוך אמון בכך שכל חובה המקוימת היא זרע של נצח.

הו, האל הקדוש מכול, אני עובד אותך ומהלל אותך על היותך מקור כל הטוב. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה היא כנהר של טוהר המשקה את הנשמה העייפה וגורם לה לפרוח בנאמנות. מצוותיך הן כשבילים מוזהבים באפלת העולם הזה, המוליכים בבטחה את אוהביך אל הבית הנצחי. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.