״וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם יְהוָה יִמָּלֵט״ (יואל 2:32).
כאשר קדושתו וצדקתו של אלוהים מתגלות למצפוננו, אנו רואים בבירור את התהום שהחטא חפר בתוכנו. שום תקווה אמיתית אינה יכולה לנבוט בלב מושחת, הנושא את חותם חוסר האמונה שירשנו מנפילתו של אדם. ברגע הזה, כשאנו מתעמתים עם מצבנו האמיתי, אנו מתחילים להביט אל מחוץ לעצמנו — בחיפוש אחר מושיע, מישהו שיוכל לעשות את מה שלעולם לא היינו מסוגלים לעשות בכוחות עצמנו.
ואז, באמונה חיה, אנו רואים את שה האלוהים — את הבן שנשלח להיות מתווך בין השמים לארץ. הדם שנשפך על הצלב נעשה ממשי לנגד עינינו, והכפרה שהוא חולל חדלה להיות רעיון בלבד והופכת לתקוותנו היחידה. אך ככל שאנו מבינים את הישועה הזאת, אנו מבינים גם שהדרך אליה עוברת בריצוי האב — אותו אב המוליך אותנו אל הבן כאשר אנו בוחרים לחיות על פי המצוות הנפלאות שגילה לנו.
הציות מביא לנו ברכות, שחרור וישועה. כשם שהקורבנות הקדומים דרשו נאמנות לתורה לפני מותו של בעל החיים התמים, כך האב שולח כיום אל השה את מי שהולכים בדרכיו בכנות. יהי לבנו נכון לציית, כדי שהוא יוביל אותנו אל מקור הגאולה. — מעובד על פי ג׳. סי. פילפוט. להתראות מחר, אם ירצה ה׳.
התפללו איתי: אלוהים קדוש, כשאני מביט אל תוכי, אני רואה עד כמה אני זקוק לישועה. שום מאמץ מצדי לא היה מספיק כדי להרים אותי מן המצב הנפול שבו אני שרוי. לכן אני נושא את עיניי אליך, מקור כל הטהור והאמיתי.
פקח את עיניי לראות את ערכה של הקרבת בנך, ולמד אותי ללכת בדרכיך בנאמנות. אל תיתן לי לנסות להתקרב אל ישוע בלב מרדני, אלא כאדם הנכנע לרצונך ומבקש לרצות אותך בכל דבר.
הו, אדון אהוב, אני מודה לך שהראית לי שרק בבנך יש ישועה. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי לנצח. תורתך האדירה היא הדרך המכינה את נפשי לפגוש אותו. מצוותיך הן כמדרגות המוליכות אותי אל הגאולה. אני מתפלל בשם ישוע היקר, אמן.