“האדמה מניבה את התבואה מעצמה: תחילה את הגבעול, אחר כך את השיבולת, ולבסוף את הגרגיר המלא בשיבולת” (מרקוס 4:28).

אנשים בעלי לב נשגב אינם מסתפקים במצב הקיים. הם תמיד רגישים לפעולתו של אלוהים — לעיתים אפילו באמצעות חלומות, נגיעות עדינות או תחושות עמוקות הצצות משום מקום, אך אנו יודעים שהן באות מן השמים. כאשר הם מבינים שהאדון קורא להם, הם אינם מהססים. הם משאירים מאחור את הנוחות, יוצאים מאזור הביטחון ומתחילים באומץ שלב חדש של נאמנות. ויש גם כאלה שאינם מחכים שהאחריות תצטבר — הם פועלים מיד כשהם מבינים את רצון האל, מתוך דחיפות לעשות את הטוב ומתוך רעב למשהו טוב עוד יותר.

נשמה מסוג זה אינה נוצרת במקרה. אלה אנשים שבשלב כלשהו קיבלו החלטה מוחלטת: לציית לתורתו האדירה של אלוהים. הם הבינו שהציות אינו רק דרישה — הוא הדרך לקרבה עם הבורא. הם חיים אמונה פעילה, מעשית ומתמדת. ובזכות זאת הם רואים את העולם בעיניים אחרות, חיים בשלום מסוג אחר וחווים רמה אחרת של קשר עם אלוהים.

כאשר אדם מחליט לציית למצוות המופלאות שהאדון מסר לנביאי התנ״ך ולישוע, מתרחש דבר על־טבעי: אלוהים מתקרב אל הנשמה הזאת. הבורא שוכן בתוך ברואו. מה שהיה רחוק נעשה קרוב. מה שהיה רק תורה הופך לשותפות אמיתית. ואז האדם מתחיל לחיות חיים חדשים — מלאים בנוכחות האלוהית, בהגנתה ובאהבתה. זהו שכרו של הציות: לא רק ברכות חיצוניות, אלא איחוד נצחי עם האלוהים החיים. —מעובד על פי ג׳יימס מרטינו. להתראות מחר, אם ירצה האדון.

התפללו איתי: אב קדוש, אני מודה לך על הפעמים שבהן דיברת אליי בעדינות וקראת לי לרמה חדשה של נאמנות. אינני רוצה להיות אדם מהסס או דוחה. הענק לי לב נשגב, רגיש לקולך ומוכן לציית לך בכל דבר, ללא דיחוי.

אדוני, אני רוצה לחיות כמו הנשמות הנאמנות האלה — שאינן מחכות לאותות גדולים כדי לפעול, אלא ממהרות לעשות את הטוב ולשמח אותך. אני רוצה ללכת בדרכך האדירה, לחיות בנאמנות למצוותיך הקדושות ולנהל חיים המכבדים אותך יום אחר יום. הובל אותי אל השותפות הזאת, המשנה הכול.

הו, אלוהים הקדוש מכול, אני עובד אותך ומהלל אותך על שאתה מתקרב אל המבקשים אותך בכנות. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי הנצחי. תורתך האדירה היא כגשר זהב המחבר בין השמים לארץ, ומקשר את הנשמה המצייתת אל לב הבורא. מצוותיך הן כשבילי אור בתוך האפלה, המנחים את ילדיך לחיים מלאים באהבתך ובנוכחותך. אני מתפלל בשם היקר של ישוע, אמן.