״גם אתם נבנים כאבנים חיות לבית רוחני, להיות כהונה קדושה״ (פטרוס א׳ 2:5).

לאן שאלוהים יוביל את נשמותינו לאחר שנעזוב את גופינו השבריריים, גם שם נהיה בתוך אותו מקדש גדול. המקדש הזה אינו שייך לארץ בלבד — הוא גדול מעולמנו. זהו הבית הקדוש המקיף את כל המקומות שבהם אלוהים נוכח. וכשם שאין קץ ליקום שבו אלוהים מולך, כך אין גבולות למקדש החי הזה.

המקדש הזה אינו עשוי מאבנים, אלא מחיים המצייתים לבורא. זהו מפעל נצחי, הנבנה צעד אחר צעד, עד שהכול ישקף באופן מושלם את מי שאלוהים הוא. כאשר נשמה לומדת לציית בכנות, היא משתלבת בבניין הרוחני הגדול הזה. וככל שהיא מצייתת יותר, כך היא נעשית ביטוי חי לרצון האדון.

לכן, הנשמה החפצה להיות חלק מן התוכנית הנצחית הזאת צריכה להיכנע לתורתו האדירה, וללכת בעקבות מצוותיו באמונה ובמסירות. כך תהיה הבריאה בסופו של דבר השתקפות טהורה של כבודו. — מעובד על פי פיליפס ברוקס. להתראות מחר, אם ירצה האדון.

התפללו איתי: אדוני אלוהים, אני יודע שגופי שברירי וחולף, אך הנשמה שנתת לי שייכת לדבר גדול הרבה יותר. אני מודה לך שהכנת מקום מעבר לעולם הזה, שבו נוכחותך ממלאת את הכול, ושבו החיים המצייתים לך חיים בשלום ובשמחה. למד אותי להוקיר את התקווה הנצחית הזאת.

אני רוצה להיות חלק ממקדשך החי, אבי — לא רק בעתיד, אלא כבר כאן ועכשיו. תן לי לב כנוע, החפץ לשמח אותך מעל לכול. מי ייתן וציותי יהיה כן ומתמיד. עצב אותי כדי שאהיה מועיל במפעל שאתה מקים.

אלוהים קדוש מכול, אני עובד אותך ומשבח אותך על שצירפת אותי לתוכנית הנצחית הזאת, אף שאני קטן ולא מושלם. קראת לי לדבר החורג מן הזמן, מן העולמות ומעצמי. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי לנצח. תורתך האדירה היא יסוד איתן למקדש הבלתי נראה והמפואר הזה. מצוותיך הן כעמודים חיים התומכים באמת ומשקפים את קדושתך. אני מתפלל בשם ישוע היקר, אמן.