דף זה הוא חלק מהסדרה על הנישואין שה׳ מקבל וממשיך ברצף הבא:

1. נספח 7א: בתולות, אלמנות וגרושות: הנישואין שה׳ מקבל
2. נספח 7ב: ספר הכריתות — אמיתות ומיתוסים
3. נספח 7ג: מרקוס 10:11-12 והשוויון המדומה בניאוף (דף נוכחי).
4. נספח 7ד: שאלות ותשובות — בתולות, אלמנות וגרושות

משמעות מרקוס י׳ בהקשר לדוקטרינת הגירושין

מאמר זה מפריך פרשנויות שגויות למרקוס מרקוס י:יא-יב, המרמזות שישוע לימד על שוויון בין גברים לנשים בניאוף או שנשים יכלו ליזום גירושין בהקשר היהודי.

שאלה: האם מרקוס י:יא-יב מהווה הוכחה שישוע שינה את חוק הגירושין של אלוהים?

תשובה: לא, כלל לא. הנקודה החשובה ביותר נגד הרעיון שבמרקוס מרקוס י:יא-יב ישוע מלמד ש־(1) גם אישה יכולה להיות קורבן לניאוף, ו־(2) גם אישה יכולה לגרש את בעלה — היא שהבנה כזו סותרת את ההוראה הכללית של הכתובים בנושא זה.

עיקרון בסיסי בפרשנות תיאולוגית הוא שאין לבנות דוקטרינה על בסיס פסוק יחיד. יש צורך לשקול את כל ההקשר המקראי, כולל מה שאומרים ספרים וסופרים אחרים בהשראה אלוהית. זהו עיקרון יסודי לשמירת שלמות הדוקטרינה של הכתובים ולמניעת פרשנויות מבודדות או מעוותות.

במילים אחרות, שתי ההבנות השגויות הללו שנגזרו ממשפט זה במרקוס חמורות מדי מכדי לטעון שכאן ישוע שינה את כל מה שאלוהים לימד בנושא מאז האבות.

אם אכן זו הייתה הוראה חדשה מהמשיח, היא הייתה מופיעה גם במקומות אחרים — ובעיקר בצורה ברורה יותר — במיוחד בדרשת ההר, שם נידון נושא הגירושין. היינו מצפים למשהו כזה:
"שמעתם כי נאמר לראשונים: גבר רשאי לעזוב את אשתו ולישא בתולה או אלמנה אחרת. אבל אני אומר לכם: אם הוא עוזב את אשתו כדי להתאחד עם אחרת, הוא נואף נגד הראשונה…"

אך ברור שדבר כזה אינו קיים.

פרשנות למרקוס מרקוס י:יא-יב

מרקוס 10 הוא הקשרי מאוד. הקטע נכתב בתקופה שבה גירושין התרחשו עם כללים מינימליים ויכלו להתבצע גם על ידי שני המינים — דבר שונה מאוד מהמציאות בימי משה או שמואל. די לשקול את הסיבה לכך שיוחנן המטביל נאסר. זו הייתה פלשתינה של הורדוס, לא של האבות.

באותה עת היו היהודים מושפעים מאוד ממנהגי החברה היוונית־רומית, גם בענייני נישואין, מראה חיצוני, סמכות נשית, ועוד.

דוקטרינת הגירושין מכל סיבה

דוקטרינת הגירושין מכל סיבה, שנלמדה על ידי רבי הלל, הייתה תוצאה של לחץ חברתי שהופעל על הגברים היהודים, אשר מטבעם כחוטאים רצו להיפטר מנשותיהם כדי לשאת אחרות שהיו מושכות יותר, צעירות יותר או ממשפחות עשירות יותר.

גישה זו, למרבה הצער, עדיין קיימת היום, כולל בתוך כנסיות, כאשר גברים עוזבים את נשותיהם כדי להתאחד עם אחרות — כמעט תמיד גם נשים שכבר גרושות.

שלוש נקודות לשוניות מרכזיות

הקטע במרקוס מרקוס י:יא כולל שלוש מילים עיקריות המסייעות להבהיר את המשמעות האמיתית של הטקסט:

και λεγει αυτοις Ος εαν απολυση την γυναικα αυτου και γαμηση αλλην μοιχαται ἐπ’ αὐτήν

γυναικα‎(gynaika)‎

γυναίκα היא היחסה המוטה של γυνή, מונח אשר בהקשר נישואין כמו במרקוס מרקוס י:יא מתייחס במיוחד לאישה נשואה — ולא לאישה באופן כללי. דבר זה מראה שתשובת ישוע מתמקדת בהפרת ברית הנישואין, ולא בקשרים לגיטימיים חדשים עם אלמנות או בתולות.

ἐπ’‎(epí)‎

ἐπί היא מילה יחסית שמשמעותה לרוב "על", "עם", "מעל", "בתוך". בעוד שחלק מהתרגומים בחרו "נגד" בפסוק זה, אין זו הניואנס הנפוץ ביותר של ἐπί — במיוחד לאור ההקשר הלשוני והתיאולוגי.

בתרגום הנפוץ ביותר בעולם, ה־NIV (New International Version), למשל, מתוך 832 הפעמים שבהן מופיעה המילה ἐπί, רק 35 תורגמו כ"נגד"; בשאר, המשמעות היא "על", "מעל", "בתוך", "עם".

αὐτήν‎(autēn)‎

αὐτήν היא צורת היחסה הנקבית של כינוי הגוף αὐτός. בדקדוק היווני (קοινή) של מרקוס י:יא, המילה "αὐτήν" (autēn – אותה) אינה מציינת במפורש על איזו אישה מדובר.

העמימות הדקדוקית נוצרת משום שישנן שתי אפשרויות למושא:

• τὴν γυναῖκα αὐτοῦ ("אשתו") — האישה הראשונה
• ἄλλην ("אחרת") — האישה השנייה

שתיהן נקבה, יחידה, מושא ישיר, ומופיעות בתוך אותה מבנה תחבירי, מה שהופך את ייחוס "αὐτήν" לעמום מבחינה דקדוקית.

תרגום מהוקשר

בהתחשב במה שנקרא במקור, התרגום העקבי ביותר עם ההקשר ההיסטורי, הלשוני והתיאולוגי יהיה:

"כל העוזב את אשתו (γυναίκα) ונושא אחרת — כלומר אישה אחרת (γυναίκα) שכבר אשת איש — נואף עמה/בתוכה/עליה/עם (ἐπί) אותה."

הרעיון ברור: האיש שעוזב את אשתו החוקית ומתאחד עם אישה אחרת שהייתה גם היא אשת איש (כלומר, לא בתולה) חוטא בניאוף עם אישה חדשה זו — נפש שכבר הייתה מחוברת לאיש אחר.

המשמעות האמיתית של הפועל "apolýō"

באשר לרעיון שמרקוס מרקוס י:יב מספק תמיכה מקראית לגירושין משפטיים ביוזמת אישה — ושהיא תוכל להינשא לגבר אחר — זוהי פרשנות אנכרוניסטית שאין לה תמיכה בהקשר המקראי המקורי.

ראשית, משום שבאותו פסוק עצמו ישוע מסיים באומרו שאם היא מתאחדת עם גבר אחר, השניים חוטאים בניאוף — בדיוק כפי שהוא אומר במתי ה׳ מתי ה:לא-לב. אך מבחינה לשונית, הטעות נובעת מהמשמעות האמיתית של הפועל שמתורגם כ"גירושין" ברוב התרגומים: ἀπολύω (apolýō).

התרגום כ"גירושין" משקף נוהגים מודרניים, אך בימי המקרא ἀπολύω פשוט משמעותו: לשחרר, לעזוב, לשלח, להפריד, בין שאר פעולות פיזיות או יחסיות. בשימוש המקראי, ἀπολύω אינו נושא משמעות משפטית — זהו פועל המתאר הפרדה, ללא רמז לפעולה חוקית רשמית.

במילים אחרות, מרקוס י:יב פשוט קובע שאם אישה עוזבת את בעלה ומתאחדת עם גבר אחר בעוד הראשון עדיין חי, היא חוטאת בניאוף — לא מסיבה משפטית, אלא משום שהיא שוברת ברית שעדיין בתוקף.

סיכום

הקריאה הנכונה של מרקוס י:יא-יב שומרת על עקביות עם שאר הכתובים, אשר מבחינים בין בתולות לנשים נשואות, ומונעת הכנסת דוקטרינות חדשות המבוססות על ביטוי יחיד שתורגם בצורה לקויה.

דף זה הוא חלק מהסדרה על הנישואין שה׳ מקבל וממשיך ברצף הבא:

1. נספח 7א: בתולות, אלמנות וגרושות: הנישואין שה׳ מקבל
2. נספח 7ב: ספר הכריתות — אמיתות ומיתוסים (דף נוכחי).
3. נספח 7ג: מרקוס 10:11-12 והשוויון המדומה בניאוף
4. נספח 7ד: שאלות ותשובות — בתולות, אלמנות וגרושות

המונח "ספר כריתות" המוזכר בכתובים מובן לעיתים קרובות בטעות כהסמכה אלוהית לפרק נישואין ולאפשר איחודים חדשים. מאמר זה מבהיר את המשמעות האמיתית של [סֵפֶר כְּרִיתוּת (sefer keritut)] דברים כד:א-ד ושל [βιβλίον ἀποστασίου (biblíon apostasíou)] במתי מתי ה:לא-לב, ודוחה את ההוראות השקריות המרמזות שהאישה המשולחת חופשיה להינשא שוב. על בסיס הכתובים אנו מראים שמעשה זה, שמֹשה סבל אותו בגלל קשיות לב האדם, מעולם לא היה מצווה מאת אלוהים. ניתוח זה מדגיש שעל פי אלוהים הנישואין הם איחוד רוחני המחבר את האישה לבעלה עד מותו, ו"ספר הכריתות" אינו מפרק קשר זה, אלא משאיר את האישה קשורה כל עוד הוא חי.

שאלה: מהו ספר הכריתות המוזכר בכתובים?

תשובה: יש להבהיר, שבניגוד למה שרוב המנהיגים היהודים והנוצרים מלמדים, אין שום הוראה אלוהית על "ספר כריתות" שכזה — ועל אחת כמה וכמה שאין מדובר בכך שהאישה המקבלת אותו חופשיה להיכנס לנישואין חדשים.

משה מזכיר את "ספר הכריתות" רק כחלק מדוגמה בדברים דברים כד:א-ד, במטרה להוביל אל המצווה האמיתית הכלולה בקטע: האיסור על הבעל הראשון לשוב לשכב עם גרושתו אם שכבה עם איש אחר (ירמיהו ג:א). אגב, הבעל הראשון אפילו יכול היה לקחת אותה חזרה — אך כבר לא היה יכול לקיים איתה יחסים, כפי שאנו רואים במקרה של דוד והפילגשים שחוללו בידי אבשלום (שמואל ב כ:ג).

ההוכחה המרכזית לכך שמשה רק מביא תרחיש להמחשה היא החזרה על מילת התנאי כִּי במקטע: כי יקח איש אישה… כי מצא בה ערות דבר [עֶרְוָה, ervah, "ערווה"]… כי ימות הבעל השני… משה בונה תרחיש אפשרי כאמצעי רטורי.

ישוע הבהיר שמשה לא אסר גירושין, אך אין פירוש הדבר שהקטע הוא הסמכה רשמית. למעשה, אין שום פסוק שבו משה מאשר גירושין. הוא רק נקט עמדה פסיבית לנוכח קשיות לב העם — עם שיצא אז מכארבע מאות שנות עבדות.

הבנה שגויה זו של דברים 24 היא עתיקה מאוד. בימי ישוע גם הלל הזקן ותלמידיו הוציאו מהקטע דבר שאינו כתוב בו: הרעיון שגבר יכול לשלוח את אשתו לכל סיבה שהיא. (מה עניין "ערווה" עֶרְוָה ל"כל סיבה"?)

ישוע אז תיקן טעויות אלו:

1. הוא הדגיש שπορνεία (porneía — דבר מגונה) היא הסיבה היחידה המתקבלת.
2. הוא הבהיר שמשה רק סבל את מה שעשו לנשים בגלל קשיות לב האנשים בישראל.
3. בדרשת ההר, כשהזכיר את "ספר הכריתות" וסיים בביטוי "ואני אומר לכם", ישוע אסר את השימוש בכלי משפטי זה להפרדת נפשות (מתי ה:לא-לב).

חשוב להדגיש שאם משה לא לימד דבר על גירושין, הרי זה מפני שאלוהים לא ציווה עליו לעשות כן — שהרי משה היה נאמן ודיבר רק מה ששמע מאלוהים.

הביטוי ספר כריתות, שמשמעותו המילולית "ספר הפרדה" או "תעודת גירושין", מופיע בתורה כולה רק פעם אחת — בדיוק בדברים דברים כד:א-ד. במילים אחרות, בשום מקום לא לימד משה שגברים צריכים להשתמש בתעודה זו כדי לשלח את נשותיהם. הדבר מצביע על כך שזו הייתה פרקטיקה קיימת מראש, שנשארה מן התקופה של השבי במצרים. משה רק הזכיר דבר שכבר היה נעשה, אך לא ציווה עליו כמצווה אלוהית. כדאי לזכור שמשה עצמו, כארבעים שנה קודם לכן, חי במצרים וודאי הכיר כלי משפטי כזה.

מחוץ לתורה, גם בתנ״ך מופיע הביטוי ספר כריתות רק פעמיים — בשני מקרים מטפוריים, המתייחסים לקשר בין אלוהים לישראל (ירמיהו ג:ח ישעיהו נ:א).

בשני השימושים הסמליים הללו אין כל רמז לכך שכאשר אלוהים נתן "ספר כריתות" לישראל, האומה הייתה חופשיה להידבק באלים אחרים. להיפך, הבגידה הרוחנית נידונה לאורך כל הטקסט. במילים אחרות, אפילו באופן סמלי אין "ספר הכריתות" מאפשר לאישה איחוד חדש.

גם ישוע מעולם לא הכיר בתעודה זו כדבר המוסמך מאלוהים כדי להכשיר הפרדה בין נפשות. שתי הפעמים שהיא מופיעה בבשורות הן במתי — ופעם אחת במקביל במרקוס (מרקוס י:ד):

1. מתי יט:ז-ח: הפרושים מזכירים אותה, וישוע משיב שמשה רק התיר (epétrepsen) את השימוש בתעודה בגלל קשיות לבבם — כלומר, לא הייתה זו מצוות אלוהים.
2. מתי ה:לא-לב, בדרשת ההר, שם אמר ישוע:

"נאמר: כל המשלח את אשתו ייתן לה ספר כריתות. ואני אומר לכם: כל המשלח את אשתו, מלבד על דבר porneía, גורם לה לנאוף; וכל הנושא גרושה נואף."

לכן, "ספר הכריתות" הזה מעולם לא היה הסמכה אלוהית, אלא רק דבר שמשה סבל לנוכח קשיות לב העם. אין בכתובים שום תמיכה לרעיון שעל ידי קבלת התעודה האישה משתחררת מבחינה רוחנית וחופשיה להתאחד עם גבר אחר. רעיון זה חסר כל בסיס בדבר ה׳ והוא מיתוס. ההוראה הברורה והישירה של ישוע מאשרת אמת זו.

דף זה הוא חלק מהסדרה על הנישואין שה׳ מקבל וממשיך ברצף הבא:

1. נספח 7א: בתולות, אלמנות וגרושות: הנישואין שה׳ מקבל (דף נוכחי).
2. נספח 7ב: ספר הכריתות — אמיתות ומיתוסים
3. נספח 7ג: מרקוס 10:11-12 והשוויון המדומה בניאוף
4. נספח 7ד: שאלות ותשובות — בתולות, אלמנות וגרושות

מקור הנישואין בבריאה

ידוע לכול כי הנישואין הראשונים התרחשו מיד לאחר שהבורא יצר נקבה [נְקֵבָה (nᵉqēvāh)] להיות בת זוג לראשון בני האדם, זכר [זָכָר (zākhār)]. זכר ונקבה — אלו הם המונחים שהבורא עצמו השתמש בהם גם לגבי בעלי החיים וגם לגבי בני האדם (דברים כה:ה-י). בסיפור בבראשית מסופר שהזכר, שנברא בצלם ובדמות אלוהים, הבחין שאף אחת מן הנקבות שבין שאר הברואים בארץ לא דמתה לו. אף אחת לא משכה אותו, והוא רצה לו בת זוג. הביטוי במקור הוא [עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ (ʿēzer kᵉnegdô)], שפירושו "עזר מתאים". וה׳ ראה את הצורך של אדם והחליט לברוא לו נקבה, הגרסה הנשית של גופו: "לֹא־טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה־לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (בראשית ב:יח). חוה נבראה אז מגופו של אדם.

האיחוד הראשון על פי הכתובים

כך התרחש האיחוד הראשון של הנפשות: ללא טקס, ללא נדרים, ללא עדים, ללא סעודה, ללא רישום וללא מנהיג. אלוהים פשוט נתן את האישה לאיש, וזו הייתה תגובתו: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה־זֹּאת" (בראשית ב:כג). זמן קצר לאחר מכן אנו קוראים שאדם "ידע" [יָדַע (yāḏaʿ) — לדעת, לקיים יחסי מין] את חוה, והיא הרתה. אותו ביטוי (לידע), המקושר להריון, מופיע גם מאוחר יותר עם האיחוד של קין ואשתו (בראשית ד:יז). כל האיחודים המוזכרים בכתובים מורכבים בפשטות מכך שגבר לקח לו בתולה (או אלמנה) וקיים עימה יחסים — כמעט תמיד בביטוי "ידע" או "בוא אל" — דבר המאשש שהאיחוד אכן התקיים. באף סיפור מקראי לא נאמר שהיה טקס, לא דתי ולא אזרחי.

מתי האיחוד מתקיים בעיני ה׳?

השאלה המרכזית היא: מתי אלוהים מחשיב שנישואין התקיימו? יש שלוש אפשרויות — אחת מקראית ואמיתית, ושתיים שקריות ומאנושיות.

1. האפשרות המקראית

אלוהים מחשיב גבר ואישה כנשואים ברגע שבתולה מקיימת עימו לראשונה יחסים בהסכמה. אם כבר הייתה לה גבר אחר, האיחוד יכול להתקיים רק אם הגבר הקודם מת.

2. האפשרות היחסית השקרית

אלוהים מחשיב שהאיחוד מתקיים כאשר הזוג מחליט. במילים אחרות, האיש או האישה יכולים להיות עם כמה בני זוג שירצו, אך רק ביום שבו הם מחליטים שהקשר רציני — אולי משום שיעברו לגור יחד — מחשיבם אלוהים כבשר אחד. במקרה זה, היצור ולא הבורא הוא שמחליט מתי נשמת האיש מתחברת לנשמת האישה. אין כל בסיס מקראי להשקפה זו.

3. האפשרות השקרית הנפוצה ביותר

אלוהים מחשיב שאיחוד התרחש רק כאשר מתקיים טקס. אפשרות זו אינה שונה בהרבה מהשנייה, שכן למעשה התוספת היחידה היא אדם שלישי בתהליך, שיכול להיות שופט שלום, פקיד רישום, כהן, כומר וכדומה. באפשרות זו גם ייתכן שלזוג היו בני זוג רבים בעבר, אך רק כעת, בעומדם מול מנהיג, מחשיב אלוהים את שתי הנשמות כנשואות.

היעדר טקסים בסעודות הנישואין

יש לציין שהכתובים מזכירים ארבע סעודות נישואין, אך באף אחת מהן לא נאמר שהיה טקס שנועד לרשום או לברך את האיחוד. אין כל הוראה שטקס או תהליך חיצוני נחוצים כדי שהאיחוד יהיה תקף לפני אלוהים (בראשית כט:כא-כח; שופטים יד:י-כ; אסתר ב:יח; יוחנן ב:א-יא). האישור לאיחוד מתרחש כאשר בתולה מקיימת יחסי מין בהסכמה עם הגבר הראשון שלה (הביצוע). הרעיון שאלוהים מאחד את הזוג רק כאשר הם עומדים מול מנהיג דתי או שופט שלום אינו מקבל כל תמיכה בכתובים.

ניאוף וחוק אלוהים

מההתחלה אסר אלוהים על ניאוף, כלומר על אישה לקיים יחסים עם יותר מגבר אחד. זאת משום שנשמת אישה יכולה להתחבר רק לגבר אחד בכל זמן בחייה כאן עלי אדמות. אין גבול למספר הגברים שיכולה להיות להם אישה במהלך חייה, אך כל קשר חדש יכול להתקיים רק אם הקודם הסתיים במוות, משום שרק אז שבה נשמת האיש לאלוהים, ממנו באה (קהלת יב:ז). במילים אחרות, עליה להיות אלמנה כדי להתאחד עם גבר אחר. אמת זו מאוששת בכתובים, כאשר דוד המלך שלח לאביגיל רק לאחר ששמע על מות נבל (שמואל א כה:לט-מ); כאשר בעז לקח את רות לאישה כי ידע שבעלה מחלון מת (רות ד:יג); וכאשר יהודה ציווה את בנו השני, אונן, לשאת את תמר כדי להקים זרע על שם אחיו המת (בראשית לח:ח). ראו גם: מתי מתי ה:לב
; רומים ז:ג.

גבר ואישה: ההבדלים בניאוף

דבר הניכר היטב בכתובים הוא שאין ניאוף כנגד אישה, אלא רק כנגד איש. הרעיון הנלמד ברבות מהכנסיות — שגבר הנפרד מאישה ונושא בתולה או אלמנה אחרת מבצע ניאוף כנגד אשתו לשעבר — אינו נתמך בכתובים, אלא במסגרות חברתיות.

הוכחה לכך נמצאת ברבים מעבדי ה׳ שעברו כמה נישואין עם בתולות ואלמנות, מבלי שאלוהים הוכיחם — כולל יעקב, שהיו לו ארבע נשים, ומהן באו שנים עשר שבטי ישראל ואף המשיח עצמו. מעולם לא נאמר שיעקב חטא בניאוף עם כל אישה נוספת.

דוגמה ידועה אחרת היא חטא הניאוף של דוד. הנביא נתן לא אמר דבר על כך שהיה ניאוף כנגד אישה כלשהי של המלך כשקיים יחסים עם בת שבע (שמואל ב יב:ט), אלא רק כנגד אוריה בעלה. זכור שדוד כבר היה נשוי למיכל, אביגיל ואחינועם (שמואל א כה:מב). במילים אחרות, ניאוף הוא תמיד נגד איש ולעולם לא נגד אישה.

מנהיגים מסוימים אוהבים לטעון שאלוהים שווה בין גברים לנשים בכל דבר, אך זה לא משתקף בארבעת אלפי השנים המתוארות בכתובים. אין אפילו דוגמה אחת בכתובים שבה אלוהים גער בגבר על ניאוף נגד אשתו.

אין פירוש הדבר שגבר אינו חוטא בניאוף, אלא שאלוהים מחשיב את ניאוף האיש והאישה באופן שונה. העונש המקראי היה זהה לשניהם (ויקרא כ:י; דברים כב:כב-כד), אך אין קשר בין בתוליוּת הגבר לבין נישואין. האישה, ולא האיש, היא שקובעת אם יש ניאוף או לא. על פי הכתובים, גבר חוטא בניאוף בכל פעם שהוא מקיים יחסים עם אישה שאינה בתולה או אלמנה. לדוגמה, אם גבר בן 25 בתול ישן עם צעירה בת 23 שכבר הייתה לה גבר אחר, הוא חוטא בניאוף — כי על פי אלוהים, אותה צעירה היא אשת איש אחר (מתי ה:לב; רומים ז:ג; במדבר ה:יב).

ייבום ושימור השושלת

עיקרון זה — שאישה יכולה להתאחד עם גבר אחר רק לאחר מות הראשון — מאושר גם בחוק הייבום, שניתן על ידי אלוהים לשימור נחלת המשפחה: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא־תִהְיֶה אֵשֶׁת־הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר; יְבָמָהּ יָבוֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ…" (דברים כה:ה-י. ראו גם בראשיתבראשית לח:ח; רות א:יב-יג; מתי כב:כד). שימו לב שחוק זה היה תקף גם אם לאח כבר הייתה אישה אחרת. במקרה של בעז, הוא אף הציע את רות לקרוב אחר, אך האיש סירב, משום שלא רצה לקחת אישה נוספת ולחלק את נחלתו: "בְּיוֹם קְנוֹתְךָ הַשָּׂדֶה מִיַּד נָעֳמִי וּמֵאֵת רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֵשֶׁת הַמֵּת קנית, לְהָקִים שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ" (רות ד:ה).

ההשקפה המקראית על נישואין

ההשקפה המקראית על הנישואין, כפי שהיא מוצגת בכתובים, ברורה ונבדלת ממסורות אנושיות מודרניות. אלוהים קבע את הנישואין כאיחוד רוחני הנחתם על ידי הביצוע בין גבר ובתולה או אלמנה, ללא צורך בטקסים, officiants, או מנהגים חיצוניים.

זה לא אומר שהכתובים אוסרים על טקסים כחלק מהחתונות, אלא צריך להיות ברור שהם אינם תנאי ואינם הוכחה לכך שאיחוד נשמות התקיים על פי חוק אלוהים.

האיחוד נחשב תקף בעיני אלוהים רק ברגע קיום יחסים בהסכמה, דבר המשקף את הסדר האלוהי שהאישה תהיה מחוברת רק לגבר אחד בכל פעם עד שהמוות מפריד ביניהם. היעדר טקסים בסעודות הנישואין המתוארות בכתובים מחזק את העובדה שהדגש הוא על הברית הפנימית והמטרה האלוהית של המשך השושלת, ולא על צורות אנושיות.

סיכום

לאור כל הסיפורים והעקרונות המקראיים הללו, ברור שהגדרת אלוהים לנישואין מושרשת בתכנונו עצמו, ולא במסורות אנושיות או נהלים משפטיים. הבורא קבע את הסטנדרט מראשית: נישואין נחתמים בעיניו כאשר גבר מתאחד ביחסים בהסכמה עם אישה הפנויה לנישואין — כלומר שהיא בתולה או אלמנה. בעוד שטקסים אזרחיים או דתיים יכולים לשמש כהצהרה פומבית, אין להם משקל בקביעה אם האיחוד תקף לפני אלוהים. מה שחשוב הוא הציות לסדרו, הכבוד לקדושת קשר הנישואין, והנאמנות למצוותיו, שאינן משתנות ללא קשר לשינויים תרבותיים או לדעות אנושיות.

לא כל היצורים החיים נבראו להיות מזון

גן עדן: תזונה מבוססת על צמחים

אמת זו מתבררת כאשר אנו בוחנים את ראשית האנושות בגן עדן. אדם, האדם הראשון, קיבל את המשימה לטפל בגן. איזה סוג של גן? הטקסט העברי המקורי אינו מציין במפורש, אך יש ראיות משכנעות לכך שהיה זה גן עצי פרי:
"וַיִּטַּע יְהוָה אֱלֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם… וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן־הָאֲדָמָה כָּל־עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל" (בראשית ב:טו).

אנו גם קוראים על תפקידו של אדם במתן שמות לבעלי החיים ובטיפול בהם, אך בשום מקום בכתובים לא נאמר שהם היו גם "טובים למאכל", כמו העצים.

צריכת בעלי חיים בתוכניתו של אלוהים

אין פירוש הדבר שאכילת בשר אסורה על ידי אלוהים—לו הייתה, היינו מוצאים הוראה מפורשת על כך בכל הכתובים. עם זאת, הדבר מבהיר כי צריכת בשר בעלי חיים לא הייתה חלק מהתזונה האנושית מראשיתה.

סיפוקו הראשוני של אלוהים עבור האדם בשלבים המוקדמים נראה מבוסס כולו על צמחים, תוך הדגשת פירות וצמחייה אחרת.

ההבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים

הופיעה לראשונה בימי נוח

בעוד שבשלב מסוים אלוהים התיר לאדם להרוג ולאכול בעלי חיים, נקבעו הבחנות ברורות בין בעלי חיים המתאימים למאכל לבין אלו שאינם.

הבחנה זו משתמעת לראשונה בהוראות שניתנו לנוח לפני המבול:
"מִכָּל־הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח־לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא־טְהֹרָה הִיא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ" (בראשית בראשית ז:ב).

ידע מובנה על בעלי חיים טהורים

העובדה שאלוהים לא הסביר לנוח כיצד להבחין בין בעלי חיים טהורים לטמאים מרמזת כי ידע זה כבר היה טבוע באנושות, אולי מאז הבריאה עצמה.

הכרה זו של בעלי חיים טהורים וטמאים משקפת סדר ותכלית אלוהיים רחבים יותר, בהם יצורים מסוימים נבחרו לתפקידים ייחודיים במסגרת טבעית ורוחנית.

המשמעות המוקדמת של בעלי חיים טהורים

קשורה לקרבן

בהתבסס על השתלשלות האירועים בסיפור בראשית, ניתן להניח כי עד תקופת המבול, ההבחנה בין בעלי חיים טהורים לטמאים הייתה קשורה רק לקבלתם לקרבנות.

מנחתו של הבל, שכללה את בכורות צאנו, מדגישה עיקרון זה. בטקסט העברי, הביטוי "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ" משתמש במילה "צאן" (tzon, צֹאן), המתייחסת לרוב לבעלי חיים מבויתים קטנים כמו כבשים ועזים. לכן, סביר מאוד להניח שהבל הקריב כבש או גדי צעיר מצאנו (בראשית ד:ג-ה).

הקרבנות של נוח מבעלי חיים טהורים

באופן דומה, כאשר יצא נוח מן התיבה, הוא בנה מזבח והקריב עולות לה' מבעלי החיים הטהורים, אשר הוזכרו במפורש בהוראותיו של אלוהים לפני המבול (בראשית ח:כ; בראשית ז:ב).

הדגשה מוקדמת זו על בעלי חיים טהורים לקרבן מניחה את היסוד להבנת תפקידם הייחודי בעבודת האל ובטהרת הברית.

המילים העבריות המשמשות לתיאור קטגוריות אלו—טהור (טָהוֹר) וטמא (טָמֵא)—אינן מקריות. הן מחוברות עמוקות לרעיונות הקדושה וההפרדה לה':

• טָמֵא (Tamei)
  משמעות: לא טהור, טמא.
  שימוש: מתייחס לטומאה טקסית, מוסרית או פיזית. לרוב משויך לבעלי חיים, חפצים או מעשים האסורים לאכילה או לעבודת ה'.
  דוגמה: "אַךְ אֶת־זֶה לֹא תֹאכְלוּ… טְמֵאִים הֵם לָכֶם" (ויקרא יא:ד).
• טָהוֹר (Tahor)
  משמעות: נקי, טהור.
  שימוש: מתייחס לבעלי חיים, חפצים או אנשים המתאימים לאכילה, פולחן או פעילויות טקסיות.
  דוגמה: "וּלְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר" (ויקרא י:י).

מונחים אלה מהווים את הבסיס לחוקי התזונה של אלוהים, המפורטים מאוחר יותר בויקרא יא ובדברים יד. פרקים אלו מציינים במפורש אילו בעלי חיים נחשבים טהורים (מותרים לאכילה) ואילו טמאים (אסורים למאכל), כדי להבטיח שעם ה' יישאר מובדל וקדוש.

אזהרות ה' מפני אכילת מאכלים טמאים

לאורך התנ"ך, אלוהים הזהיר שוב ושוב את עמו מפני הפרת חוקי התזונה שלו. כמה פסוקים ספציפיים מגנים את צריכת בעלי חיים טמאים, ומדגישים כי מעשה זה נתפס כהתמרדות נגד מצוות ה':

"הָעַם הַמַּכְעִיסִים אוֹתִי עַל־פָּנַי תָּמִיד… הָאֹכְלִים בְּשַׂר הַחֲזִיר וּפְרַק חֲמַר אֲבוֹתֵיהֶם בִּקְרָבָם" (ישעיהו סה:ג-ד).

"הַמִּתְקַדְּשִׁים וְהַמִּטַּהֲרִים אֶל־הַגַּנּוֹת אַחַר אֶחָד בַּתָּוֶךְ אֹכְלֵי בְשַׂר הַחֲזִיר וְהַשֶּׁקֶץ וְהָעַכְבָּר יַחְדָּו יָסוּפוּ נְאֻם־יְהוָה" (ישעיהו סו:יז).

תוכחות אלו מדגישות כי אכילת בשר טמא לא הייתה רק עניין תזונתי אלא כישלון מוסרי ורוחני. המעשה של צריכת מאכלים אסורים במפורש שיקף חוסר ציות למצוות אלוהים והתנהגות של חוסר קדושה.

ישוע ומאכלים טמאים

עם בואו של ישוע, עליית הנצרות, וכתבי הברית החדשה, רבים החלו לשאול האם אלוהים כבר אינו מתעניין בציות לחוקיו, כולל חוקי המזון הטמא. למעשה, כמעט כל העולם הנוצרי אוכל כל מה שהוא רוצה.

עם זאת, העובדה היא שאין נבואה בתנ"ך שאומרת שהמשיח יבטל את חוקי המזון הטמא או כל חוק אחר מאת אביו (כפי שטוענים חלקם). ישוע בבירור שמר על מצוות האב בכל דבר, כולל בנקודה זו. אם ישוע היה אוכל חזיר, כפי שאנו יודעים שהוא אכל דג (לוקס כד:מא-מג) וטלה (מתי כו:יז-ל), אז היה לנו לימוד ברור באמצעות דוגמה, אך אנו יודעים שזה לא היה המקרה. אין לנו כל אינדיקציה לכך שישוע ותלמידיו הפרו את ההוראות שניתנו על ידי אלוהים דרך נביאיו.

טיעונים שהופרכו

טיעון שגוי: "ישוע הכריז שכל המאכלים טהורים"

האמת:

מרקוס מרקוס ז:א-כג מצוטט לעיתים קרובות כהוכחה לכך שישוע ביטל את חוקי הכשרות בנוגע לבשר טמא. עם זאת, בדיקה מעמיקה של הטקסט מגלה כי פרשנות זו אינה מבוססת. הפסוק שמצוטט באופן שגוי אומר:
"כִּי לֹא יִכָּנֵס לְלִבּוֹ כִּי אִם לְקֵבֵדוֹ וְיֵצֵא לַעֲשֵׂר" (ובזה טיהר את כל המאכלים) (מרקוס ז:יט).

ההקשר: זה לא על חוקי הכשרות

ראשית, ההקשר של קטע זה אינו קשור כלל לחוקי הכשרות המתוארים בויקרא י"א. במקום זאת, מדובר בוויכוח בין ישוע לפרושים על מסורת יהודית שאינה קשורה לתורת המזון הכשר. הפרושים והסופרים הבחינו בכך שתלמידי ישוע לא קיימו את טקס נטילת הידיים (נטילת ידיים), הליך טקסי הכולל שטיפת הידיים עם ברכה, אשר נוהג עד היום בקרב הקהילה היהודית, במיוחד בחוגים האורתודוקסיים.

דאגתם של הפרושים לא הייתה בנוגע לחוקי התזונה של אלוהים, אלא בנוגע לציות למסורת אנושית זו. בעיניהם, אי-קיום הטקס היה בגדר טומאה.

תגובתו של ישוע: מה שבלב חשוב יותר

ישוע מקדיש חלק ניכר ממרקוס ז ללמד שהטומאה האמיתית אינה נובעת ממנהגים חיצוניים אלא ממצב הלב. הוא מדגיש כי טומאה רוחנית נובעת ממחשבות ומעשים חוטאים, ולא מאי-שמירה על טקסים חיצוניים.

כאשר ישוע מסביר שהמאכלים אינם מטמאים את האדם כי הם נכנסים למערכת העיכול ולא ללב, הוא אינו מתייחס לחוקי הכשרות אלא למסורת של נטילת הידיים. תשומת הלב שלו ממוקדת בטוהר הפנימי ולא בטקסים חיצוניים.

בחינה מעמיקה יותר של מרקוס ז:19

מרקוס מרקוס ז:יט לעיתים קרובות מובן באופן שגוי בשל הערה סוגרית שלא קיימת במקור היווני, אשר נכתבה על ידי מוציאי לאור של כתבי הקודש: "ובזה טיהר את כל המאכלים". בטקסט היווני, המשפט מופיע כך:

"ὅτι οὐκ εἰσπορεύεται αὐτοῦ εἰς τὴν καρδίαν ἀλλ’ εἰς τὴν κοιλίαν, καὶ εἰς τὸν ἀφεδρῶνα ἐκπορεύεται, καθαρίζον πάντα τὰ βρώματα"

שניתן לתרגם באופן מילולי כ:

"כי אינו נכנס ללבו, אלא לבטנו, ומשם יוצא לבית הכסא, מטהר את כל המאכלים".

לקרוא: "משם יוצא לבית הכסא, מטהר את כל המאכלים", ולתרגם כ: "ובזה טיהר את כל המאכלים" זו מניפולציה מכוונת שנועדה להתאים את הכתוב להשקפה אנטי-תורנית שמקודמת בבתי הספר לתאולוגיה ובקרב מוציאי לאור של כתבי הקודש.

הסבר הגיוני יותר הוא שכל המשפט מתאר את התהליך הפיזי של אכילה. מערכת העיכול קולטת מזון, מפרידה את החומרים המזינים שגוף האדם צריך (החלק הטהור), ואז מסלקת את הפסולת. הביטוי "מטהר את כל המאכלים" מתייחס ככל הנראה לתהליך הטבעי שבו הגוף מנצל את מה שטוב וזורק את השאר.

סיכום על טיעון שגוי זה

מרקוס מרקוס ז:א-כג אינו עוסק בביטול חוקי התזונה של אלוהים, אלא בדחיית מסורות אנושיות שמציבות דגש על טקסים חיצוניים במקום על טהרת הלב. ישוע לימד שהטומאה האמיתית נובעת מהלב ולא מאי-שמירה על נטילת ידיים טקסית. הטענה כי "ישוע הכריז שכל המאכלים טהורים" היא פרשנות שגויה של הכתוב, המבוססת על נטייה להתנגד לחוקי אלוהים הנצחיים. בקריאה קפדנית של ההקשר והשפה המקורית, ברור כי ישוע שמר על תורת משה ולא ביטל את חוקי המזון שניתנו על ידי אלוהים.

טיעון שגוי: "בחזון, אלוהים אמר לשליח פטרוס שעכשיו מותר לנו לאכול את בשרם של כל בעלי החיים"

האמת:

רבים מצטטים את חזונו של פטרוס במעשי השליחים י כהוכחה לכך שאלוהים ביטל את חוקי הכשרות הנוגעים לבעלי חיים טמאים. עם זאת, בדיקה מעמיקה של ההקשר והמטרה של החזון מראה כי לא הייתה לו שום כוונה לבטל את ההוראות על מאכלים טהורים וטמאים. החזון נועד ללמד את פטרוס לקבל גויים לתוך עם אלוהים, ולא לשנות את חוקי התזונה שנתן אלוהים.

חזון פטרוס ותכליתו

במעשי השליחים י, פטרוס רואה חזון שבו יורדת מן השמים סדין המכיל כל סוגי החיות, טהורות וטמאות, בליווי ציווי "שחוט ואכול". תגובתו של פטרוס ברורה:
"חָלִילָה לִי אֲדוֹנִי, כִּי מֵעוֹלָם לֹא אָכַלְתִּי כָּל טָמֵא וּנְבֵלָה" (מעשי השליחים י:יד).

תגובה זו משמעותית מכמה סיבות:

1. ציותו של פטרוס לחוקי הכשרות
   חזון זה מתרחש לאחר עלייתו של ישוע לשמיים והורדת רוח הקודש בחג השבועות. אם ישוע היה מבטל את חוקי הכשרות במהלך כהונתו, פטרוס—שהיה תלמיד קרוב של ישוע—היה מודע לכך ולא היה מתנגד בצורה כה חריפה. העובדה שפטרוס סירב לאכול בעלי חיים טמאים מוכיחה שהוא עדיין שמר על חוקי הכשרות ולא הבין שהם בוטלו.
2. המשמעות האמיתית של החזון
   החזון חוזר על עצמו שלוש פעמים, מה שמדגיש את חשיבותו, אך משמעותו האמיתית מתבהרת בפסוקים שלאחר מכן, כאשר פטרוס מבקר בביתו של קורנליוס, גוי. פטרוס עצמו מסביר את משמעות החזון:
   "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם יוֹדְעִים כִּי לֹא יָפוּי לְאִישׁ יְהוּדִי לְהִתְחַבֵּר אֶל נָכְרִי אוֹ לָבוֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיּוֹרֵנִי הָאֱלֹהִים שֶׁלֹּא אֶקְרָא לְאִישׁ טָמֵא אוֹ נָדָף" (מעשי השליחים י:כח).

החזון לא עסק כלל במזון, אלא היה מסר סמלי. אלוהים השתמש בדימוי של חיות טהורות וטמאות כדי ללמד את פטרוס שהמחיצות בין יהודים לגויים מוסרות, וכי כעת הגויים יכולים להתקבל אל תוך עם הברית של אלוהים.

סתירות לוגיות בטענה שחוקי המאכלות הטמאות בוטלו

הטענה שחזונו של פטרוס ביטל את חוקי הכשרות מתעלמת מכמה נקודות קריטיות:

1. התנגדותו הראשונית של פטרוס
   אם חוקי הכשרות כבר בוטלו, התנגדותו של פטרוס הייתה חסרת היגיון. דבריו משקפים את דבקותו המתמשכת בחוקים אלו, גם לאחר שנים של הליכה אחרי ישוע.
2. אין עדות בכתובים לביטול החוקים
   בשום מקום במעשי השליחים י לא נאמר במפורש שחוקי הכשרות בוטלו. המיקוד כולו הוא על קבלת הגויים, ולא על הגדרה מחודשת של טהור וטמא.
3. הסמליות של החזון
   מטרתו של החזון ברורה ביישומו. כאשר פטרוס מבין שאלוהים אינו עושה אפליה אלא מקבל אנשים מכל אומה אשר יראים אותו ועושים צדקה (מעשי השליחים י:לד-לה), ברור שהחזון עסק בהסרת דעות קדומות, ולא בביטול חוקי הכשרות.
4. סתירות בפרשנות
   אם החזון היה עוסק בביטול חוקי הכשרות, הוא היה סותר את ההקשר הרחב יותר של ספר מעשי השליחים, שבו המאמינים היהודים, כולל פטרוס, המשיכו לשמור על מצוות התורה. בנוסף, החזון היה מאבד את כוחו הסמלי אם היה מפורש באופן מילולי, כיוון שאז הוא היה עוסק רק בפרקטיקות תזונה ולא בנושא המשמעותי יותר של קבלת הגויים.

סיכום על טיעון שגוי זה

חזונו של פטרוס במעשי השליחים י לא עסק באוכל, אלא באנשים. אלוהים השתמש בדימוי של חיות טהורות וטמאות כדי להעביר אמת רוחנית עמוקה יותר: שהבשורה מיועדת לכל העמים וכי אין עוד להחשיב את הגויים כטמאים או כמודרים מעם האלוהים. לפרש חזון זה כהתבטלות חוקי הכשרות זהו עיוות של ההקשר והמטרה של הקטע.

ההוראות התזונתיות שנתן אלוהים בויקרא י"א נותרו ללא שינוי ולעולם לא היו מוקד החזון. מעשיו של פטרוס והסבריו מאשרים זאת. המסר האמיתי של החזון עוסק בהסרת מחיצות בין בני אדם, ולא בשינוי חוקי אלוהים הנצחיים.

טיעון שגוי: "מועצת ירושלים קבעה שהגויים יכולים לאכול כל דבר כל עוד זה לא נחנק ובדמו"

האמת:

מועצת ירושלים (מעשי השליחים ט"ו) מתפרשת לעיתים קרובות כמתן רשות לגויים להתעלם מרוב מצוות אלוהים ולהיצמד רק לארבע דרישות בסיסיות. עם זאת, בחינה מעמיקה יותר מגלה כי המועצה לא נועדה לבטל את חוקי אלוהים עבור הגויים, אלא להקל על השתלבותם הראשונית בקהילות משיחיות-יהודיות.

מה היה נושא מועצת ירושלים?

השאלה העיקרית שנדונה במועצה הייתה האם על הגויים להתחייב באופן מלא לכל מצוות התורה—כולל המילה—לפני שתותר להם לשמוע את הבשורה ולהשתתף במפגשי הקהילות המשיחיות הראשונות.

במשך מאות שנים, המסורת היהודית החזיקה בתפיסה שעל הגויים להיות שומרי תורה לחלוטין, כולל קבלת מצוות כמו שמירת השבת, חוקי הכשרות ומצוות נוספות, לפני שיהודי יכול היה להתחבר עמם בחופשיות (מתי י:ה-ו; יוחנן ד:ט; מעשי השליחים י:כח). החלטת המועצה סימנה שינוי בכך שהכירה בכך שהגויים יכולים להתחיל את דרכם באמונה מבלי לציית לכל החוקים הללו באופן מיידי.

ארבע דרישות ראשוניות להרמוניה

המועצה קבעה כי הגויים יכולים להשתתף בפגישות הקהילה כפי שהם, בתנאי שיימנעו מהדברים הבאים (מעשי השליחים טו:כ):

1. מאכלים שנטמאו על ידי אלילים: הימנעות מצריכת מזון שהוקרב לאלילים, כיוון שעבודה זרה הייתה פוגענית מאוד עבור המאמינים היהודים.
2. תועבה מינית: הימנעות מעבירות מין, שהיו נפוצות מאוד בתרבויות האליליות.
3. בשר בעלי חיים שנחנקו: הימנעות מאכילת בעלי חיים שהומתו בדרך שאינה כשרה, כיוון שזה השאיר את דמם, דבר האסור בתורת אלוהים.
4. דם: הימנעות מאכילת דם, כיוון שהתורה אוסרת זאת (ויקרא יז:י-יב).

דרישות אלו לא היו סיכום של כל החוקים שעל הגויים לשמור. הן שימשו כנקודת התחלה שנועדה להבטיח שלום ואחדות בין המאמינים היהודים והגויים בקהילות המשולבות.

מה החלטה זו לא אמרה

מגוחך לטעון כי ארבע דרישות אלו היו החוקים היחידים שעל הגויים לציית להם כדי לרצות את אלוהים ולזכות בישועה.

• האם לגויים הותר להפר את עשרת הדיברות?
  • האם הם יכלו לעבוד אלוהים אחרים, לקחת את שם ה' לשווא, לגנוב או לרצוח? כמובן שלא. מסקנה כזו הייתה סותרת את כל מה שהכתובים מלמדים על ציפיותיו של אלוהים לצדקה.
• נקודת התחלה, לא נקודת סיום:
  • המועצה עסקה בצורך המיידי לאפשר לגויים להשתלב בקהילות המשיחיות-יהודיות. ההנחה הייתה שהם יגדלו בהבנה ובציות לאורך זמן.

מעשי השליחים מעשי השליחים טו:כא מספק הבהרה

החלטת המועצה מתבהרת במעשי השליחים מעשי השליחים טו:כא:
"כִּי מֹשֶׁה מֵעוֹלָם יֵשׁ לוֹ דּוֹרְשִׁים בְּכָל עִיר וְקוֹרְאִים אוֹתוֹ בַּבָּתֵּי הַכְּנֶסֶת בְּכָל שַׁבָּת".

פסוק זה מראה כי הגויים ימשיכו ללמוד את חוקי אלוהים כאשר ישתתפו בבית הכנסת וישמעו את תורת משה. המועצה לא ביטלה את מצוות אלוהים, אלא קבעה גישה מעשית שתאפשר לגויים להתחיל את דרכם באמונה מבלי להעמיס עליהם את כל החוקים בבת אחת.

ההקשר מתוך תורתו של ישוע

ישוע עצמו הדגיש את חשיבות שמירת מצוות אלוהים. לדוגמה, במתי ימתי יט:יז ובלוקס לוקס יא:כח, וכן לאורך כל הדרשה על ההר (מתי ה'-ז'), ישוע חיזק את הצורך לציית לחוקי אלוהים, כולל האיסורים על רצח, ניאוף, מצוות אהבת הזולת ועוד רבים אחרים. עקרונות אלו היו יסודיים ולא היו מתבטלים על ידי השליחים.

סיכום על טיעון שגוי זה

מועצת ירושלים לא קבעה שהגויים יכולים לאכול כל דבר או להתעלם ממצוות אלוהים. היא טיפלה בסוגיה ספציפית: כיצד יוכלו הגויים להשתלב בקהילות המשיחיות-יהודיות ללא דרישה מיידית לקיום כל מצוות התורה. ארבע הדרישות שנקבעו היו אמצעי מעשי לקידום שלום והרמוניה בין יהודים וגויים בקהילות משותפות.

הציפייה הייתה ברורה: הגויים יעמיקו בהבנתם את חוקי אלוהים עם הזמן, דרך קריאת התורה בבתי הכנסת בכל שבת. לטעון אחרת זה לעוות את מטרת המועצה ולהתעלם מהמסר הרחב יותר של הכתובים.

טיעון שגוי: "השליח פולוס לימד שהמשיח ביטל את הצורך לציית לחוקי אלוהים כדי להיוושע"

האמת:

רבים ממנהיגי הנצרות, אם לא רובם, מלמדים באופן שגוי כי השליח פולוס התנגד לחוקי אלוהים והורה לגויים להתעלם ממצוותיו. חלקם אף טוענים כי שמירת מצוות אלוהים מסכנת את הישועה. פרשנות זו הובילה לבלבול תיאולוגי עמוק.

חוקרים החולקים על פרשנות זו ניסו בעמל רב להראות כי דבריו של פולוס הוצאו מהקשרם, או שהובנו לא נכון ביחס לחוק ולישועה. עם זאת, עמדתנו שונה.

מדוע פרשנות פולוס היא גישה שגויה

אנו מאמינים שאין צורך—ואף זהו דבר פוגע כלפי ה'—להתאמץ להסביר את עמדתו של פולוס ביחס לחוק. פעולה כזו מרוממת את פולוס, שהוא בן אדם, לדרגה השווה או אף גבוהה יותר מהנביאים ומישוע עצמו.

במקום זאת, הגישה התיאולוגית הנכונה היא לבדוק האם הכתובים שקדמו לפולוס חזו או אישרו את הרעיון שמישהו יבוא לאחר ישוע וילמד מסר המבטל את חוקי אלוהים. אם נבואה כה חשובה אכן הייתה קיימת, היה לנו יסוד לקבל את תורתו של פולוס בעניין זה כהוראה אלוהית, והיה היגיון בכך שנשתדל להבינה ולחיות לפיה.

היעדר נבואות על פולוס

המציאות היא שאין בכתובים שום נבואה על פולוס—או על כל דמות אחרת—המביאה מסר המבטל את חוקי אלוהים. הדמויות היחידות שמתוארות בנבואות התנ"ך ומופיעות בברית החדשה הן:

1. יוחנן המטביל: תפקידו כמבשר המשיח נובא ואושר על ידי ישוע (למשל, ישעיהו מ:ג, מתי יא:יד, מלאכי ד:ה-ו
   ).
2. יהודה איש קריות: רמזים עקיפים נמצאים בפסוקים כמו תהילים תהילים מא:ט
   ותהילים תהילים סט:כה.
3. יוסף הרמתי: ישעיהו נג:ט רומז בעקיפין עליו כמי שסיפק את מקום קבורתו של ישוע.

מעבר לדמויות אלו, אין שום נבואה על מישהו—ובוודאי לא על אדם מטרסוס—שישלח לבטל את מצוות אלוהים או ללמד כי גויים יכולים להיוושע ללא ציות לחוקיו הנצחיים.

מָה נִבָּא יֵשׁוּעַ שֶׁיִּקְרֶה אַחֲרֵי עֲלוֹתוֹ לַשָּׁמַיִם

ישוע נתן נבואות רבות לגבי מה שיקרה לאחר כהונתו הארצית, כולל:

• חֻרְבַּן הַמִּקְדָּשׁ (מתי כד:ב).
• רְדִיפַת תַּלְמִידָיו (יוחנן טו:כ, מתי י:כב).
• הִתְפַּשְּׁטוּת בְּשׂוֹרַת הַמַּלְכוּת לְכָל הַגּוֹיִם (מתי כד:יד).

אַף עַל פִּי כֵן, אֵין בָּאִזְכּוּר שֶׁאַחַר מִתּוֹךְ תַּרְסוֹס—כְּלוּם אֶת פָּאוּלוֹס—נִתְּנָה לוֹ סַמְכוּת לְלַמֵּד דּוֹקְטְרִינָה חֲדָשָׁה אוֹ סוֹתֶרֶת בְּנֹגַע לִישׁוּעָה וּצְעִיּוּת.

הַמִּבְחָן הָאֲמִתִּי שֶׁל כְּתָבָיו שֶׁל פָּאוּלוֹס

זֶה לֹא אוֹמֵר שֶׁעַלֵינוּ לִדְחוֹת אֶת כְּתָבֵי פָּאוּלוֹס אוֹ שֶׁל פֶּטְרוֹס, יוֹחָנָן, אוֹ יַעֲקֹב. אֲבָל עַלֵינוּ לָגֶשֶׁת אֶל כְּתָבֵיהֶם בִּזְהִירוּת, וּלְבַדֵּק כָּל פֵּרוּשׁ לִרְאוֹת אִם הוּא עוֹמֵד בְּאוֹתָן אַמָּדוֹת הַיְסוֹדִיּוֹת:

1. הַתַּנַּ"ךְ: תּוֹרַת הָאֱלֹהִים כְּמוֹ שֶׁנִּגְלְתָה עַל יְדֵי נְבִיאָיו.
2. אַרְבַּע הַבְּשׂוֹרוֹת: דִּבְרֵי יֵשׁוּעַ וּמַעֲשָׂיו, הַמַּרְאִים אֵיךְ הוּא שָׁמַר אֶת הַתּוֹרָה.

אִם פֵּרוּשׁ מְסֻיָּם לֹא מְתְאִים לְכָלֵלִים אֵלֶּה, אֵין לְקַבֵּל אוֹתוֹ כָּאֱמֶת.

סִכּוּם עַל טִעֲנָה שְׁגּוּיָה זוֹ

הָטִעֲנָה שֶׁפָּאוּלוֹס לִמֵּד שֶׁיֵשׁוּעַ בִּטֵּל אֶת חוּקֵי הָאֱלֹהִים, כּוֹלֵל חוּקֵי הַמַּאֲכָל, אֵינָהּ נִשְׂעֶנֶת עַל כְּתוּבֵי הַקֹּדֶשׁ. אֵין שׁוּם נְבוּאָה הַמְּנַבֵּאת מַסֵּר כָּזֶה, וְיֵשׁוּעַ עַצְמוֹ שָׁמַר אֶת הַתּוֹרָה. לָכֵן, כָּל לִמּוּד הַטּוֹעֵן לְהֶפֶךְ צָרִיךְ לְהִבָּדֵק לְאוֹר הַדָּבָר הַנִּצְחִי שֶׁנִּגְלָה עַל יְדֵי הָאֱלֹהִים.

כִּתַּלְמִידֵי הַמָּשִׁיחַ, עָלֵינוּ לְחַפֵּשׂ אַחְדוּת עִם מַה שֶׁכְּבָר נִכְתַּב וְנִגְלָה עַל יְדֵי הָאֱלֹהִים, וְלֹא לִסְמוֹךְ עַל פֵּרוּשִׁים הַמַּטְעִים אֶת מִצְוֹתָיו הַנִּצְחִיּוֹת.

תורתו של ישוע, במילים ובדוגמה

התלמיד האמיתי של המשיח מעצב את כל חייו על פי דרכו. הוא הבהיר שאם אנו אוהבים אותו, נציית לאב ולבן. זו אינה דרישה לבעלי לב חלש, אלא לאלו שעיניהם נשואות למלכות האלוהים ומוכנים לעשות כל שנדרש כדי לזכות בחיי נצח—even אם זה מביא התנגדות מחברים, הכנסייה והמשפחה. המצוות בנוגע לשיער וזקן, ציצית, מילה, שבת, ובשרים אסורים מתעלמות כמעט בכל העולם הנוצרי, ואלו שמסרבים ללכת אחרי ההמון ודאי יתקלו ברדיפה, בדיוק כפי שישוע אמר לנו (מתי ה:י). הציות לאלוהים דורש אומץ, אך הגמול הוא נצחיות.

הבשרים האסורים לפי תורת אלוהים

חוקי התזונה של אלוהים, כפי שהם מפורטים בתורה, מגדירים במפורש אילו בעלי חיים מותר לעמו לאכול ואילו עליהם להימנע מהם. הוראות אלו מדגישות קדושה, ציות והיבדלות ממנהגים המטמאים. להלן רשימה מפורטת של הבשרים האסורים, עם אזכורים מקראיים.

1. בעלי חיים יבשתיים שאינם מעלי גירה או שאין להם פרסות שסועות

• בעלי חיים נחשבים טמאים אם חסרה להם אחת או שתיים מהתכונות הללו.
• דוגמאות לבעלי חיים אסורים:
  • גמל (gamal) – מעלה גירה אך אין לו פרסות שסועות (ויקרא יא:ד).
  • סוס (sus) – אינו מעלה גירה ואין לו פרסות שסועות.
  • חזיר (chazir) – יש לו פרסות שסועות אך אינו מעלה גירה (ויקרא יא:ז).

2. יצורים מימיים ללא סנפירים וקשקשים

• רק דגים שיש להם גם סנפירים וגם קשקשים מותרים. יצורים שחסר להם אחד מהם נחשבים טמאים.
• דוגמאות ליצורים אסורים:
  • שפמנון – חסר קשקשים.
  • רכיכות – כולל שרימפס, סרטן, לובסטר וצדפות.
  • צלופחים – חסרי סנפירים וקשקשים.
  • דיונון ותמנון – אין להם סנפירים או קשקשים (ויקרא יא:ט-יב).

3. עופות דורסים, נבלות ועופות אסורים נוספים

• התורה מציינת עופות מסוימים שאסור לאכול, בדרך כלל כאלה הקשורים להתנהגות טורפת או נבלות.
• דוגמאות לעופות אסורים:
  • נשר (nesher) (ויקרא יא:יג).
  • דאה (da’ah) (ויקרא יא:יד).
  • עורב (orev) (ויקרא יא:טו).
  • ינשוף, נץ, קורמורן ואחרים (ויקרא יא:טז-יט).

4. חרקים מעופפים ההולכים על ארבע

• באופן כללי, חרקים מעופפים נחשבים טמאים אלא אם יש להם רגליים מפרקיות לקפיצה.
• דוגמאות לחרקים אסורים:
  • זבובים, יתושים וחיפושיות.
  • חגבים וארבה, לעומת זאת, מהווים יוצאי דופן ומותרים (ויקרא יא:כ-כג).

5. בעלי חיים הזוחלים על הקרקע

• כל יצור המתקדם על בטנו או שיש לו רגליים מרובות וזוחל על הקרקע נחשב טמא.
• דוגמאות ליצורים אסורים:
  • נחשים.
  • לטאות.
  • עכברים וחפרפרות (ויקרא יא:כט-ל, ויקרא יא:מא-מב).

6. חיות מתות או נבלות

• אפילו מבעלי חיים טהורים, כל פגר שמתו מעצמם או נטרפו על ידי טורפים אסור לאכילה.
• אזכור מקראי: ויקרא יא:לט-מ, שמות כב:לא.

7. הרבעת מינים שונים

• למרות שאינה נוגעת ישירות לתזונה, הרבעת מינים שונים אסורה, מה שמרמז על זהירות בתהליכי ייצור המזון.
• אזכור מקראי: ויקרא יט:יט.

הוראות אלו מדגימות את רצונו של אלוהים שעמו יהיה מובדל, יכבד אותו אפילו בבחירות התזונתיות שלו. על ידי שמירה על חוקים אלו, חסידיו מגלים ציות וכבוד לקדושת מצוותיו.

דף זה הוא חלק מהסדרה על המצווה הרביעית: השבת:

1. נספח 5א: השבת והיום ללכת לכנסייה — שני דברים שונים
2. נספח 5ב: כיצד לשמור את השבת בזמנים מודרניים
3. נספח 5ג: יישום עקרונות השבת בחיי היומיום
4. נספח 5ד: מזון בשבת — הנחיות מעשיות
5. נספח 5ה: תחבורה בשבת
6. נספח 5ו: טכנולוגיה ובידור בשבת
7. נספח 5ז: עבודה והשבת — התמודדות עם אתגרי העולם האמיתי (דף נוכחי).

מדוע עבודה היא האתגר הגדול ביותר

עבור רוב המאמינים, המכשול הגדול ביותר בשמירת השבת הוא תעסוקה. מזון, תחבורה וטכנולוגיה ניתן להתאים באמצעות הכנה, אבל מחויבויות עבודה נוגעות בלב הפרנסה והזהות של האדם. בישראל הקדומה זה כמעט שלא היה עניין, משום שכל האומה שבתה בשבת; עסקים, בתי משפט ושווקים היו סגורים כברירת מחדל. חילול שבת ברמה קהילתית היה נדיר ולעיתים נקשר לתקופות של מרד לאומי או גלות (נחמיה יג:טו-כב). כיום, עם זאת, רובנו חיים בחברות שבהן היום השביעי הוא יום עבודה רגיל, ולכן זו המצווה הקשה ביותר ליישום.

ממעקרונות למעשה

לאורך הסדרה הזאת הדגשנו שמצוות השבת היא חלק מתורתו הקדושה והנצחית של אלוהים, ולא כלל מבודד. אותם עקרונות של הכנה, קדושה וצורך חלים גם כאן, אך המחיר עלול להיות גבוה יותר. בחירה לשמור שבת עשויה להשפיע על ההכנסה, על מסלולי קריירה או על מודלי העסק. ובכל זאת, הכתובים מציגים בעקביות את שמירת השבת כמבחן לנאמנות ולאמון בפרנסת ה׳ — הזדמנות שבועית להראות היכן נתונה נאמנותנו העליונה.

ארבע סיטואציות עבודה נפוצות

במאמר זה נבחן ארבע קטגוריות מרכזיות שבהן נוצרים קונפליקטים עם השבת:

1. תעסוקה כשכירים — עבודה אצל אחר בקמעונאות, בייצור וכדומה.
2. עבודה כעצמאים — ניהול חנות או עסק ביתי.
3. כוחות חירום ובריאות — משטרה, כבאות, רופאים, אחיות, מטפלים ותפקידים דומים.
4. שירות צבאי — גיוס חובה או קריירה צבאית.

כל מצב דורש שיקול דעת, הכנה ואומץ, אך היסוד המקראי זהה: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָל מְלַאכְתֶּךָ. וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ" (שמות כ:ט-י).

תעסוקה כשכירים

למאמינים העובדים כשכירים — בקמעונאות, בייצור, בענפי השירות וכדומה — האתגר הגדול הוא שלוחות הזמנים נקבעים בדרך כלל על ידי מישהו אחר. בישראל הקדומה הבעיה הזו כמעט שלא התקיימה, משום שכל האומה שמרה שבת, אבל בכלכלות מודרניות שבת היא לעיתים יום שיא. הצעד הראשון לשומר שבת הוא להבהיר את אמונותיך מוקדם ולעשות כל שביכולתך לסדר את שבוע העבודה סביב השבת.

אם אתה מחפש עבודה חדשה, הזכר את שמירת השבת בשלב הראיון ולא בקורות החיים. כך תמנע סינון מוקדם לפני שניתנה לך הזדמנות להסביר את מחויבותך, ותוכל גם להדגיש גמישות בימים אחרים. מעבידים רבים מעריכים עובדים המוכנים לעבוד ביום ראשון או במשמרות פחות מבוקשות בתמורה לשבת חופשית. אם אתה כבר מועסק, בקש בכבוד להיות משוחרר משעות השבת, והצע להתאים את לוח הזמנים, לעבוד בחגים או להשלים שעות בימים אחרים.

פנה למעבידך ביושר ובענווה, אך גם בנחישות. השבת אינה העדפה אלא מצווה. בקשה ברורה ומכובדת תיענה לרוב ביתר נכונות מאשר בקשה עמומה או מהוססת. זכור שההכנה במהלך השבוע מוטלת עליך — סיים פרויקטים מראש, השאר סביבת עבודה מסודרת ודאג שהיעדרך בשבת לא יכביד שלא לצורך על עמיתים. בהפגנת יושרה ואמינות, תחזק את עמדתך ותראה ששמירת שבת יוצרת — ולא מעכבת — עובד טוב יותר.

אם המעביד מסרב לחלוטין להתאים את לוח הזמנים, שקול בתפילה את אפשרויותיך. יש ששומרי שבת בחרו להפחית שכר, להחליף מחלקה או אף לשנות קריירה כדי לציית למצווה. אף שהחלטות כאלה קשות, השבת נועדה כמבחן אמונה שבועי, באמון בכך שפרנסת ה׳ גדולה ממה שתאבד בצייתנות לו.

עבודה כעצמאים

לעצמאים — מנהלי עסק ביתי, נותני שירות פרילנס או בעלי חנות — מבחן השבת נראה אחרת אך הוא אמיתי לא פחות. במקום שמעביד יקבע את שעותיך, אתה קובע אותן, וכך עליך לסגור במכוון בשעות הקדושות. בישראל הקדומה סוחרים שניסו למכור בשבת ננזפו (נחמיה יג:טו-כב). העיקרון עדיין תקף: גם אם הלקוחות מצפים לשירותיך בסוף השבוע, אלוהים מצפה ממך לקדש את היום השביעי.

אם אתה מתכנן לפתוח עסק, חשוב היטב כיצד הדבר ישפיע על יכולתך לשמור שבת. יש ענפים שקל לסוגרן בשבת; אחרים תלויים במכירות סוף שבוע או בדדליינים. בחר עסק המאפשר לך ולעובדיך לשמור את השבת חופשייה מעבודה. שלב סגירת שבת בתוכנית העסקית ובתקשורת עם הלקוחות מראש. בהצבת ציפיות מוקדמת, אתה מחנך את הלקוחות לכבד את גבולותיך.

אם העסק שלך כבר פועל בשבת, עליך לבצע את השינויים הנדרשים כדי לסגור ביום הקדוש — גם אם הדבר עולה בהכנסות. הכתובים מזהירים שהפקת רווח מעבודה בשבת פוגעת בצייתנות לא פחות מעשיית העבודה בעצמך. שותפויות עלולות לסבך את הסוגיה: גם אם שותף שאינו מאמין מפעיל את העסק בשבת, אתה עדיין נהנה מהרווח, ואלוהים אינו מקבל סידור כזה. כדי לכבד את אלוהים, על שומר שבת להסיר עצמו מכל מערכת שבה הכנסתו תלויה בעבודת שבת.

אף שהחלטות אלו עלולות לעלות במחיר, הן גם יוצרות עדות עוצמתית. לקוחות ועמיתים יראו את יושרך ועקביותך. בסגירת העסק בשבת, אתה מכריז במעשיך שהביטחון העליון שלך הוא בפרנסת ה׳ ולא בייצור מתמיד.

כוחות חירום ובריאות

יש תפיסה רווחת שלפיה עבודה ככוח חירום או במקצועות בריאות "מותרת אוטומטית" בשבת. רעיון זה נשען בדרך כלל על כך שישוע ריפא אנשים בשבת (ראה מתי מתי יב:ט-יג; מרקוס ג:א-ה; לוקס יג:י-יז). אולם עיון מדוקדק מלמד שישוע לא יצא מביתו בשבת במטרה לקיים "מרפאת ריפוי". ריפוייו היו מעשי חסד ספונטניים, לא דפוס קריירה של עבודה מתוזמנת. לא היה מעולם מקרה שבו ישוע קיבל תשלום עבור ריפוייו. דוגמתו מלמדת לעזור לנזקקים באמת גם בשבת, אך אין בה כדי לבטל את המצווה הרביעית או להפוך שירותי בריאות וחירום לחריג קבוע.

בעולמנו כיום כמעט שלא חסרים אנשים שאינם שומרי שבת המוכנים למלא תפקידים אלו. בתי חולים, מרפאות ושירותי חירום פועלים 24/7 ומאוישים בעיקר על ידי מי שאינם שומרים שבת. שפע זה מסיר את ההצדקה מילד אלוהים לקחת ביודעין עבודה המחייבת עבודה קבועה בשבת. אף שזה נשמע נאצל, אין מקצוע — גם כזה שמטרתו סיוע — העולה בקדושתו על ציווי ה׳ לשבות ביום השביעי. אין באפשרותנו לטעון, "שירות לבני אדם חשוב לאלוהים יותר משמירת תורתו," כאשר אלוהים עצמו הגדיר עבורנו קדושה ומנוחה.

אין פירוש הדבר ששומר שבת לעולם לא יפעל להצלת חיים או להקלת סבל בשבת. כפי שלימד ישוע, "מותר לעשות טוב בשבת" (מתי יב:יב). אם מתרחש מקרה חירום בלתי צפוי — תאונה, שכן חולה או משבר בביתך — עליך לפעול לשמירת החיים והבריאות. אך זה שונה לגמרי מקבלת משרה המחייבת אותך לעבוד בכל שבת. במקרים נדירים שבהם אין אדם אחר זמין, ייתכן שתידרש להיכנס זמנית כדי לכסות צורך קריטי, אך מצבים כאלה צריכים להיות חריגים ולא כלל, ויש להימנע מחיוב תשלום עבור שירותים בשעות אלו.

העיקר המנחה הוא להבחין בין מעשי חסד ספונטניים לבין תעסוקה סדירה. החסד מתאים לרוח השבת; עבודה מתוכננת ומונעת רווח פוגעת בה. ככל האפשר, שומרי שבת בתחומי הבריאות או החירום צריכים לנהל מו״מ על לוחות זמנים המכבדים את השבת, לחפש תפקידים או משמרות שאינם מפרים את המצווה, ולבטוח בפרנסת ה׳ בעשותם כן.

שירות צבאי

שירות צבאי מציב אתגר ייחודי לשומרי שבת, שכן הוא כרוך לעיתים בחובה מחייבת תחת סמכות שלטונית. הכתובים מציגים דוגמאות למתח זה. צבא ישראל, למשל, צעד שבעה ימים סביב יריחו, משמע שלא נחו ביום השביעי (יהושע ו:א-ה), ונחמיה מתאר שומרים שהוצבו בשערי העיר בשבת כדי לאכוף את קדושתה (נחמיה יג:טו-כב). דוגמאות אלו מראות שבזמני הגנה לאומית או משבר, ייתכנו חובות גם בשבת — אך הן גם מדגישות שמדובר בחריגים הקשורים להישרדות כללית, לא לבחירות קריירה אישיות.

למגויסים בחובה, הסביבה אינה רצונית. אתה נתון לפקודות, ויכולתך לבחור את לוח הזמנים מוגבלת מאוד. במקרה זה, על שומר שבת לבקש בכבוד ממפקדיו להקל עליו משירות בשבת ככל האפשר, ולהסביר שהשבת היא אמונה עמוקה בלבו. גם אם הבקשה אינה נענית, עצם ההשתדלות מכבדת את אלוהים ועשויה להביא לחסד בלתי צפוי. מעל הכול, שמור על ענווה ועדות עקבית.

למי ששוקל קריירה צבאית, המצב שונה. תפקיד קריירה הוא בחירה אישית, בדומה לכל מקצוע. קבלת תפקיד שאתה יודע שיפר את השבת בקביעות אינה מתיישבת עם הציווי לשמרה בקדושה. כפי שבתחומים אחרים, העיקרון המנחה הוא לחפש משימות או תפקידים שבהם ניתן לכבד את שמירת השבת. אם במקום מסוים אי אפשר לשמור שבת, שקול בתפילה נתיב קריירה אחר, באמון שה׳ יפתח דלתות בכיוונים נוספים.

בשירות חובה ובשירות רצוני כאחד, העיקר הוא לכבד את אלוהים בכל מקום שאתה נמצא. שמור את השבת ככל האפשר מבלי למרוד, הראה כבוד לסמכות ובמרבית השקט חיה את אמונותיך. כך תראה שנאמנותך לתורת ה׳ אינה תלויה בנוחות, אלא נטועה בנאמנות.

סיכום: לחיות את השבת כאורח חיים

במאמר זה אנו חותמים את הסדרה על השבת. מן היסודות בבריאה ועד לביטויה המעשי במזון, תחבורה, טכנולוגיה ועבודה, ראינו שהמצווה הרביעית אינה כלל מבודד אלא קצב חי השזור בתורתו הנצחית של אלוהים. שמירת השבת היא יותר מהימנעות מפעילויות מסוימות; היא עוסקת בהכנה מראש, בהפסקת מלאכה רגילה ובקידוש הזמן לאלוהים. היא עניין שלללמוד לבטוח בפרנסתו, לעצב את השבוע סביב עדיפויותיו, ולדגמן את מנוחתו בעולם חסר מנוחה.

יהיו נסיבותיך אשר יהיו — שכיר, עצמאי, מטפל במשפחה או משרת בסביבה מורכבת — השבת נשארת הזמנה שבועית לצאת ממעגל הייצור ולהיכנס לחירות של נוכחות ה׳. כאשר תיישם עקרונות אלו, תגלה שהשבת איננה עול אלא עונג, אות לנאמנות ומקור לכוח. היא מחנכת את לבך לבטוח באלוהים לא רק יום אחד בשבוע אלא בכל יום ובכל תחום בחיים.

דף זה הוא חלק מהסדרה על המצווה הרביעית: השבת:

1. נספח 5א: השבת והיום ללכת לכנסייה — שני דברים שונים
2. נספח 5ב: כיצד לשמור את השבת בזמנים מודרניים
3. נספח 5ג: יישום עקרונות השבת בחיי היומיום
4. נספח 5ד: מזון בשבת — הנחיות מעשיות
5. נספח 5ה: תחבורה בשבת
6. נספח 5ו: טכנולוגיה ובידור בשבת (דף נוכחי).
7. נספח 5ז: עבודה והשבת — התמודדות עם אתגרי העולם האמיתי

מדוע טכנולוגיה ובידור חשובים

הנושא של טכנולוגיה בשבת קשור בעיקר לבידור. כאשר אדם מתחיל לשמור שבת, אחד האתגרים הראשונים הוא להחליט מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שנפתח באופן טבעי. אלו ההולכים לקבוצות או כנסיות השומרות שבת עשויים למלא חלק מהזמן בפעילויות מאורגנות, אך גם הם נאלצים לבסוף להתמודד עם רגעים שבהם נדמה "שאין מה לעשות". הדבר נכון במיוחד עבור ילדים, בני נוער וצעירים, אך גם מבוגרים עלולים להתקשות עם הקצב החדש של הזמן.

סיבה נוספת לכך שהטכנולוגיה מאתגרת כל כך היא הלחץ להישאר מחוברים כיום. הזרם הבלתי פוסק של חדשות, הודעות ועדכונים הוא תופעה חדשה יחסית, שנעשתה אפשרית בזכות האינטרנט וריבוי המכשירים האישיים. שבירת ההרגל הזה דורשת רצון ומאמץ. אך השבת מספקת הזדמנות מושלמת לעשות זאת — הזמנה שבועית להתנתק מהסחות הדעת הדיגיטליות ולהתחבר מחדש אל הבורא.

עיקרון זה אינו מוגבל לשבת בלבד; בכל יום על ילדיו של אלוהים להיות מודעים למלכודת של חיבור והסחה מתמידים. ספר תהילים מלא בעידוד להרהר באלוהים ובתורתו יומם ולילה (תהילים א:ב; תהילים צב:ב; תהילים קיט:צז-צט; תהילים קיט:קמח), ומבטיח שמחה, יציבות וחיים נצחיים למי שעושה כך. ההבדל ביום השביעי הוא שאלוהים עצמו שבת וציווה עלינו לחקות אותו (שמות כ:יא) — מה שהופך יום זה לשבועי שבו הניתוק מהעולם החילוני אינו רק מועיל אלא גם מינוי אלוהי.

צפייה בספורט ובבידור חילוני

השבת נועדה להיות זמן קדוש, והמחשבות שלנו צריכות להיות מלאות בדברים המשקפים קדושה זו. מסיבה זו, צפייה בספורט, בסרטים חילוניים או בסדרות בידור אינה מתאימה לשבת. תוכן כזה מנותק מהתועלת הרוחנית שהיום נועד להביא. הכתובים קוראים לנו, "קדושים תהיו כי קדוש אני" (ויקרא יא:מד-מה; מצוטט גם ב־1 א פטרוס א:טז), ומזכירים לנו שקדושה כרוכה בהיבדלות מן המשותף. השבת מספקת הזדמנות שבועית להסיט את תשומת הלב מהסחות העולם ולמלא אותה במקום זאת בתפילה, מנוחה, שיחה מעודדת ופעילויות המרעננות את הנפש ומכבדות את אלוהים.

עיסוק בספורט ובכושר גופני בשבת

כשם שצפייה בספורט חילוני מושכת את תשומת הלב לתחרות ולבידור, כך גם השתתפות פעילה בספורט או בשגרות כושר בשבת מסיטה את המיקוד מהמנוחה ומהקדושה. הליכה לחדר כושר, אימון למטרות ספורטיביות או משחקי ספורט שייכים לקצב היומי של העבודה וההתפתחות העצמית. למעשה, פעילות גופנית מטבעה מנוגדת לקריאת השבת להפסיק ממאמץ ולאמץ מנוחה אמיתית. השבת מזמינה אותנו להניח בצד אף את המרדף העצמי אחר הישגים ומשמעת כדי למצוא רעננות באלוהים. על ידי התרחקות מאימונים, חזרות או משחקים, אנו מכבדים את היום כיום קדוש ויוצרים מקום לחידוש רוחני.

פעילויות גופניות המתאימות לשבת

אין פירוש הדבר שיש לבלות את השבת בבית או להיות פסיביים. הליכות קלות ושקטות בחוץ, זמן לא ממהר בטבע או משחק עדין עם ילדים יכולים להיות דרך יפה לכבד את היום. פעילויות המשקמות במקום להתחרות, המעמיקות קשרים במקום להסיח, והמפנות את תשומת הלב לבריאת אלוהים במקום להישגי האדם — כולן משתלבות עם רוח המנוחה והקדושה של השבת.

עצות טובות לשימוש בטכנולוגיה בשבת

• רצוי שכל קשר מיותר לעולם החילוני יופסק במהלך השבת. אין פירוש הדבר שנהיה נוקשים או חסרי שמחה, אלא שנבחר במודע להתרחק מהרעש הדיגיטלי כדי לכבד את היום כקדוש.
• ילדים לא צריכים להסתמך על מכשירים המחוברים לאינטרנט כדי למלא את שעות השבת שלהם. במקום זאת, עודדו פעילויות גופניות, ספרים או מדיה המוקדשים לתוכן קדוש ומרומם. כאן קהילה של מאמינים מועילה במיוחד, משום שהיא מספקת ילדים אחרים לשחק איתם ופעילויות בריאות לחלוק.
• בני נוער צריכים להיות בוגרים מספיק כדי להבין את ההבדל בין שבת לשאר ימות השבוע בכל הנוגע לטכנולוגיה. הורים יכולים להדריך אותם על ידי הכנת פעילויות מראש והסבר ה"מדוע" מאחורי גבולות אלה.
• גישה לחדשות ולעדכונים חילוניים צריכה להיפסק בשבת. בדיקת כותרות או גלילה ברשתות החברתיות יכולה במהירות להחזיר את המחשבה לענייני ימות החול ולשבור את אווירת המנוחה והקדושה.
• תכננו מראש: הורידו חומרים נדרשים, הדפיסו מדריכי לימוד מקרא או סדרו תכנים מתאימים לפני השקיעה כדי שלא תצטרכו לחפש חומרים בשעות השבת.
• הניחו מכשירים בצד: כבו התראות, השתמשו במצב טיסה או שימו את המכשירים בסל ייעודי בשעות השבת כדי לסמן את שינוי המיקוד.
• המטרה אינה לש demonize טכנולוגיה אלא להשתמש בה כראוי ביום מיוחד זה. שאלו את עצמכם את אותה שאלה שהצגנו קודם: "האם זה נחוץ היום?" ו־"האם זה עוזר לי לנוח ולכבד את אלוהים?" עם הזמן, תרגול הרגלים אלו יעזור לכם ולמשפחתכם לחוות את השבת כעונג ולא כמאבק.

דף זה הוא חלק מהסדרה על המצווה הרביעית: השבת:

1. נספח 5א: השבת והיום ללכת לכנסייה — שני דברים שונים
2. נספח 5ב: כיצד לשמור את השבת בזמנים מודרניים
3. נספח 5ג: יישום עקרונות השבת בחיי היומיום
4. נספח 5ד: מזון בשבת — הנחיות מעשיות
5. נספח 5ה: תחבורה בשבת (דף נוכחי).
6. נספח 5ו: טכנולוגיה ובידור בשבת
7. נספח 5ז: עבודה והשבת — התמודדות עם אתגרי העולם האמיתי

במאמר הקודם חקרנו את נושא המזון בשבת — כיצד הכנה, תכנון וכלל הצורך יכולים להפוך מקור פוטנציאלי ללחץ לזמן של שלום. כעת אנו פונים לתחום נוסף של החיים המודרניים שבו אותם עקרונות דרושים בדחיפות: תחבורה. בעולם של ימינו, מכוניות, אוטובוסים, מטוסים ואפליקציות נסיעה הופכים את הנסיעה לקלה ונוחה. אולם המצווה הרביעית קוראת לנו לעצור, לתכנן ולהפסיק מעבודתנו הרגילה. הבנת אופן יישום הדבר על נסיעות יכולה לעזור למאמינים להימנע מעבודה מיותרת, לשמור על קדושת היום ולשמר את רוח המנוחה האמיתית.

מדוע תחבורה חשובה

תחבורה אינה נושא חדש. בעת העתיקה, הנסיעה הייתה קשורה לעבודה — הובלת סחורות, טיפול בבעלי חיים או הליכה לשוק. היהדות הרבנית פיתחה כללים מפורטים לגבי מרחקי נסיעה בשבת, ולכן היסטורית יהודים שומרי מצוות גרו קרוב לבתי כנסת כדי ללכת לשירותים רגלי. כיום, נוצרים ניצבים בפני שאלות דומות על נסיעה לכנסייה בשבת, ביקורי משפחה, השתתפות בלימודי מקרא או ביצוע מעשי חסד כמו ביקורי חולים או ביקור אסירים. מאמר זה יעזור לך להבין כיצד עקרונות ההכנה והצורך המקראיים חלים על נסיעות, ויאפשרו לך לקבל החלטות חכמות ומלאות אמונה מתי וכיצד לנסוע בשבת.

השבת והליכה לכנסייה

אחת הסיבות הנפוצות ביותר שבגללן מאמינים נוסעים בשבת היא כדי להשתתף בשירותים בכנסייה. זה מובן — מפגש עם מאמינים אחרים ללימוד ותפילה יכול להיות מעודד. אך חשוב לזכור מה שקבענו כבר במאמר 5א בסדרה זו: הליכה לכנסייה בשבת אינה חלק מהמצווה הרביעית (קרא את המאמר). המצווה היא לשבות מעבודה, לשמור על קדושת היום ולנוח. אין בטקסט דבר שאומר "תלך לשירות" או "תסע למקום תפילה מסוים" בשבת.

ישוע עצמו הלך לבית הכנסת בשבת (לוקס ד:טז), אך מעולם לא לימד זאת כחובה על תלמידיו. מנהגו מראה שהתקהלות מותרת ויכולה להיות מועילה, אך אין זה קובע כלל או טקס. השבת ניתנה לאדם ולא האדם לשבת (מרקוס ב:כז), ומהותה היא מנוחה וקדושה, לא נסיעות או נוכחות במוסדות.

עבור נוצרים כיום, משמעות הדבר היא שנוכחות בכנסייה השומרת שבת היא רשות ולא חובה. אם אתה מוצא שמחה וצמיחה רוחנית במפגש עם מאמינים אחרים ביום השביעי, אתה חופשי לעשות כן. אם נסיעה לכנסייה יוצרת לחץ, שוברת את קצב המנוחה או מאלצת אותך לנסוע מרחקים ארוכים בכל שבוע, אתה חופשי באותה מידה להישאר בבית, ללמוד את הכתובים, להתפלל ולבלות את היום עם המשפחה. המפתח הוא להימנע מהפיכת הנסיעה לכנסייה לשגרה אוטומטית שמערערת את המנוחה והקדושה שאתה מבקש לשמור.

בכל עת שאפשר, תכנן מראש כך שאם תשתתף בשירות, הדבר ידרוש מינימום נסיעה והכנה. זה יכול לכלול השתתפות בקהילה מקומית קרובה לבית, ארגון לימוד מקרא ביתי או מפגש עם מאמינים בשעות שאינן שבת. על ידי שמירה על המיקוד בקדושה ובמנוחה ולא במסורת או ציפיות, אתה מיישר את קיום השבת שלך עם מצוות אלוהים ולא עם דרישות אנושיות.

הנחיות כלליות לגבי נסיעות

אותם עקרונות של יום ההכנה ושל כלל הצורך חלים ישירות גם על תחבורה. באופן כללי, נסיעות בשבת צריכות להימנע או להיות מצומצמות, במיוחד למרחקים ארוכים. המצווה הרביעית קוראת לנו להפסיק את עבודתנו הרגילה ולאפשר גם לאחרים שתחת השפעתנו לעשות כן. כאשר אנו יוצרים הרגל של נסיעה רחוקה בכל שבת, אנו מסתכנים בהפיכת יום המנוחה של אלוהים לעוד יום של לחץ, עייפות ותכנון לוגיסטי.

בעת נסיעות ארוכות, תכנן מראש כדי לסיים את הנסיעה לפני תחילת השבת ולאחר סיומה. לדוגמה, אם אתה מבקר משפחה הגרה רחוק, נסה להגיע לפני השקיעה ביום שישי ולעזוב אחרי צאת השבת. זה יוצר אווירה של שלום ומונע ריצה או הכנות של הרגע האחרון. אם ידוע לך שתצטרך לנסוע מסיבה לגיטימית בשבת, הכן את הרכב מראש — דלק, תחזוקה ותכנון מסלול.

באותו הזמן, הכתובים מראים שמעשי חסד מותרים בשבת (מתי יב:יא-יב). ביקור בבית חולים, נחמת חולים או שירות לאסירים עשויים לדרוש נסיעה. במקרים כאלה, שמור על הנסיעה פשוטה ככל האפשר, הימנע מהפיכתה לבילוי חברתי ושים לב לשעות הקדושות של השבת. על ידי התייחסות לנסיעות כחריג ולא ככלל, אתה משמר את קדושת ומנוחת השבת.

רכב פרטי לעומת תחבורה ציבורית

נהיגה ברכב פרטי

השימוש ברכב או באופנוע שלך בשבת אינו אסור מעצם מהותו. למעשה, הוא עשוי להיות נחוץ לנסיעות קצרות כדי לבקר משפחה, להשתתף בלימוד מקרא או לבצע מעשי חסד. עם זאת, יש לגשת לכך בזהירות. נהיגה תמיד נושאת סיכון של תקלות או תאונות שעלולות לאלץ אותך — או אחרים — לבצע עבודה שניתן היה למנוע. בנוסף, תדלוק, תחזוקה ונסיעות ארוכות מגבירים לחץ ועבודה בסגנון ימות החול. בכל עת שאפשר, שמור את נסיעות השבת ברכב פרטי קצרות, הכן את הרכב מראש (דלק ותחזוקה) ותכנן את המסלולים כדי לצמצם הפרעות לשעות הקדושות.

מוניות ושירותי נסיעה שיתופיים

לעומת זאת, שירותים כמו אובר, ליפט ומוניות כרוכים בהעסקת מישהו שיעבוד במיוחד עבורך בשבת, דבר המפר את איסור המצווה הרביעית על גרימת עבודה לאחרים בשבת (שמות כ:י). זה דומה לשימוש בשירותי משלוח מזון. גם אם זה נראה כע indulgence קטן או מזדמן, זה פוגע בכוונת השבת ושולח מסרים מעורבים לגבי אמונתך. הדפוס המקראי העקבי הוא לתכנן מראש כך שלא תצטרך להעסיק אדם אחר עבורך בשעות הקדושות.

תחבורה ציבורית

אוטובוסים, רכבות ומעבורות שונים ממוניות ושירותי נסיעה שיתופיים משום שהם פועלים על לוחות זמנים קבועים, ללא קשר לשימוש שלך. לפיכך, שימוש בתחבורה ציבורית בשבת עשוי להיות מותר, במיוחד אם הוא מאפשר לך להשתתף במפגש מאמינים או לבצע מעשה חסד ללא נהיגה. בכל עת שאפשר, קנה כרטיסים או מנויים מראש כדי להימנע מטיפול בכסף בשבת. שמור על הנסיעות פשוטות, הימנע מעצירות מיותרות ושמור על הלך רוח מכובד בזמן הנסיעה כדי לשמר את קדושת היום.

העמוד הזה הוא חלק מהסדרה על הדיבר הרביעי: השבת:

1. נספח 5א: השבת ויום ההליכה לכנסייה — שני דברים שונים
2. נספח 5ב: כיצד לשמור את השבת בזמנים מודרניים
3. נספח 5ג: יישום עקרונות השבת בחיי היומיום
4. נספח 5ד: מזון בשבת — הנחיות מעשיות (עמוד נוכחי).
5. נספח 5ה: תחבורה בשבת
6. נספח 5ו: טכנולוגיה ובידור בשבת
7. נספח 5ז: עבודה והשבת — התמודדות עם אתגרי העולם האמיתי

במאמר הקודם הצגנו שני הרגלי יסוד לשמירת השבת — היערכות מוקדמת ועצירה לשאול אם דבר מה נחוץ — ובחנו כיצד לחיות שבת בבית מעורב. כעת נפנה לאחד התחומים המעשיים הראשונים שבהם עקרונות אלו חשובים במיוחד: המזון.

מיד כאשר מאמינים מחליטים לשמור שבת, עולות שאלות לגבי הארוחות. האם עלי לבשל? האם מותר לי להשתמש בתנור או במיקרוגל? מה לגבי אכילה בחוץ או הזמנת אוכל? משום שהאכילה היא חלק שגרתי כל כך מהחיים היומיומיים, זהו תחום שבו עלולה להתפתח בלבול במהירות. במאמר זה נבחן מה אומרים כתבי הקודש, כיצד הבינו זאת בני ישראל הקדמונים, וכיצד עקרונות אלו מתורגמים לימינו.

מזון והשבת: מעבר לאש

הדגש הרבני על אש

בין כל תקנות השבת ביהדות הרבנית, האיסור על הדלקת אש בשמות שמות לה:ג הוא כלל מרכזי. פוסקים אורתודוקסים רבים אוסרים להדליק או לכבות להבה, להפעיל מכשירים יוצרים חום, או להשתמש במכשירים חשמליים כגון הדלקת מתג אור, לחיצת כפתור במעלית או הפעלת טלפון, על סמך פסוק זה. הם רואים בפעולות אלו וריאציות של הבערת אש ולכן אוסרים אותן בשבת. אף שכללים אלו עשויים להיראות בתחילה כרצון לכבד את אלוהים, פרשנויות מחמירות כאלה עלולות לכבול אנשים לכללי בני אדם במקום לשחררם להתענג על יומו של ה׳. אלו בדיוק סוגי ההוראות שישוע גינה בחריפות כאשר פנה למנהיגים הדתיים, כפי שמופיע בדבריו: "אוי לכם מומחי התורה, שאתם מעמיסים על האנשים עול כבד מנשוא ואתם עצמכם אינכם נוגעים בעול אפילו באצבע" (לוקס יא:מו).

הדיבר הרביעי: עבודה מול מנוחה, לא אש

בניגוד לכך, בראשית 2 ושמות 20 מציגים את השבת כיום לחדול ממלאכה. בראשית ב:ב-ג מראה שאלוהים חדל ממלאכתו וקדש את היום השביעי. שמות כ:ח-יא מצווה על ישראל לזכור את יום השבת ולא לעשות כל מלאכה. הדגש אינו על האמצעים (אש, כלים או בעלי חיים) אלא על פעולת המלאכה עצמה. בעולם העתיק, יצירת אש דרשה מאמץ ניכר: איסוף עצים, יצירת ניצוצות ותחזוקת החום. משה היה יכול להזכיר גם מלאכות אחרות עתירות מאמץ להמחשת אותה נקודה, אך האש שימשה ככל הנראה משום שהייתה פיתוי שכיח לעבוד ביום השביעי (במדבר במדבר טו:לב-לו). המצווה מדגישה הפסקת מלאכה יומיומית, לא איסור שימוש באש כשלעצמה. בעברית, שָׁבַת (shavat) פירושו "לחדול", וזהו השורש של המילה שַׁבָּת (Shabbat).

גישה של שכל ישר למזון

מבעד לעדשה זו, קוראת השבת למאמינים כיום להכין מזון מראש ולצמצם פעילות מאומצת בשעות הקדושות. בישול ארוחות elaborate, הכנת מזון מאפס או עיסוק בעבודת מטבח עתירת מאמץ אחרת יש לבצע מראש, לא בשבת. עם זאת, שימוש במכשירים מודרניים הכרוך במאמץ מינימלי — כגון כיריים, תנור, מיקרוגל או בלנדר — עולה בקנה אחד עם רוח השבת כאשר משתמשים בהם להכנת ארוחה פשוטה או לחימום מנה מוכנה מראש. העניין אינו רק הפעלת מתג או לחיצת כפתור אלא השימוש במטבח באופן שמחזיר לעבודה יומיומית בשבת הקדושה, אשר אמורה להיות מוקדשת בעיקר למנוחה.

אכילה מחוץ לבית בשבת

אחת הטעויות הנפוצות ביותר בקרב שומרי שבת מודרניים היא אכילה במסעדות בשבת. אף שזה עשוי להרגיש כצורת מנוחה — הרי אינך מבשל — הדיבר הרביעי אוסר במפורש לגרום לאחרים לעבוד במקומך: "לא תעשה כל מלאכה, אתה ובנך ובתך, עבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך" (שמות כ:י). כאשר אתה אוכל במסעדה, אתה גורם לצוות לבשל, להגיש, לנקות ולטפל בכסף — כלומר לעבוד למענך בשבת. גם בעת נסיעה או אירועים מיוחדים, נוהג זה פוגע במטרת היום. תכנון הארוחות מראש והבאת מזון פשוט מוכן לאכילה מבטיחים שתוכל עדיין לאכול היטב מבלי לבקש מאחרים לעבוד למענך.

שימוש בשירותי משלוח מזון

אותו עיקרון חל על שירותי משלוח מזון כגון Uber Eats, DoorDash או אפליקציות דומות. אף שהנוחות מפתה, במיוחד אם אתה עייף או בנסיעה, הזמנה מחייבת אדם אחר לקנות, להכין, לשנע ולמסור את המזון עד פתחך — כל זאת עבודה המתבצעת למענך בשעות הקדושות. הדבר נוגד במישרין את רוח השבת ואת הציווי שלא לגרום לאחרים לעבוד בשבת. גישה טובה יותר היא לתכנן מראש: לארוז מזון לנסיעה, להכין ארוחות יום קודם או להחזיק מוצרים שאינם מתקלקלים למקרי חירום. בכך אתה מראה כבוד גם למצוות ה׳ וגם לכבודם של אלה שאחרת היו עובדים עבורך.

העמוד הזה הוא חלק מהסדרה על הדיבר הרביעי: השבת:

1. נספח 5א: השבת ויום ההליכה לכנסייה — שני דברים שונים
2. נספח 5ב: כיצד לשמור את השבת בזמנים מודרניים
3. נספח 5ג: יישום עקרונות השבת בחיי היומיום (עמוד נוכחי).
4. נספח 5ד: מזון בשבת — הנחיות מעשיות
5. נספח 5ה: תחבורה בשבת
6. נספח 5ו: טכנולוגיה ובידור בשבת
7. נספח 5ז: עבודה והשבת — התמודדות עם אתגרי העולם האמיתי

מעקרונות למעשה

במאמר הקודם בחנו את יסודות שמירת השבת — קדושתה, המנוחה שבה ועיתויה. כעת נפנה ליישום העקרונות הללו בחיי המעשה. עבור מאמינים רבים, האתגר איננו להסכים עם מצוות השבת, אלא לדעת כיצד לחיות אותה בתוך בית מודרני, מקום עבודה ותרבות עכשווית. מאמר זה פותח את הדרך בכך שהוא מדגיש שני הרגלים מרכזיים המאפשרים לשמור שבת: היערכות מוקדמת ולמידה לעצור לפני שפועלים. יחד, הרגלים אלו יוצרים גשר בין העקרונות המקראיים לבין המעשה היומיומי.

יום ההכנה

אחת הדרכים הטובות ביותר לחוות את השבת כעונג ולא כנטל היא להתכונן מראש. בכתבי הקודש נקרא היום השישי "יום ההכנה" (לוקס כג:נד), כי עם ה׳ הונחה לאסוף ולהכין כפול, כדי שהכול יהיה מוכן לשבת (שמות טז:כב-כג). בעברית נקרא יום זה יוֹם הַהֲכָנָה — "יום ההכנה". אותו עיקרון תקף גם היום: בהכנה מוקדמת אתה משחרר את עצמך ואת בני ביתך ממלאכות מיותרות משעה שהשבת מתחילה.

דרכי הכנה מעשיות

ההכנה יכולה להיות פשוטה וגמישה, מותאמת לקצב של ביתך. למשל, נקה את הבית — או לפחות את החדרים המרכזיים — לפני השקיעה, כדי שאיש לא ירגיש מחויב לעשות מטלות בשעות הקדושות. השלם כביסה, שלם חשבונות או טפל בסידורים מראש. תכנן ארוחות כדי שלא תיאלץ לבשל בחופזה בשבת. קבע כלי ייעודי לכלים מלוכלכים עד אחרי השבת, או אם יש לך מדיח — ודא שהוא ריק כדי שניתן יהיה להעמיס בו כלים אך לא להפעילו. יש משפחות שבוחרות אף להשתמש בכלים חד-פעמיים בשבת כדי לצמצם עומס במטבח. המטרה היא להיכנס לשעות השבת עם כמה שפחות "קצוות פתוחים", וליצור אווירה של שלום ומנוחה לכל הנמצאים בבית.

כלל ההכרח

הרגל מעשי נוסף לחיי שבת הוא מה שנכנה כלל ההכרח. בכל פעם שאינך בטוח לגבי פעולה — במיוחד כזו שמחוץ לשגרת השבת הרגילה שלך — שאל את עצמך: "האם הכרחי שאעשה זאת היום, או שזה יכול להמתין לאחר השבת?" ברוב המקרים תגלה שהמשימה יכולה להמתין. שאלה אחת זו מאטה את הקצב השבועי, מעודדת היערכות לפני שקיעה, ושומרת את השעות הקדושות למנוחה, לקדושה ולהתקרבות לאלוהים. יחד עם זאת, חשוב לזכור שיש דברים שאינם יכולים להמתין — מעשי חסד, מצבי חירום וצרכים דחופים של בני משפחה. בשימוש נכון בכלל זה, אתה מכבד את הציווי לחדול ממלאכה מבלי להפוך את השבת לנטל.

יישום כלל ההכרח

כלל ההכרח פשוט אך עוצמתי משום שהוא עובד כמעט בכל מצב. דמיין שאתה מקבל מכתב או חבילה בשבת: ברוב המקרים תוכל להשאירם סגורים עד לאחר השעות הקדושות. או ששמת לב לחפץ שהתגלגל מתחת לרהיט — אם אין בו סכנה, הוא יכול להמתין. כתם על הרצפה? ברוב המצבים, שטיפה יכולה להידחות. אפילו שיחות טלפון והודעות טקסט ניתן לבדוק באותה השאלה: "האם זה הכרחי היום?" שיחות שאינן דחופות, תורים או סידורים אפשר לדחות למועד אחר, וכך לשחרר את המחשבה מדאגות ימי החול ולסייע לך להתרכז באלוהים.

גישה זו אינה פירושה התעלמות מצרכים אמיתיים. אם משהו מסכן בריאות, בטיחות או את שלומו של הבית — כמו ניקוי שפך מסוכן, טיפול בילד חולה או תגובה לחירום — ראוי לפעול. אך כאשר מתרגלים לעצור ולשאול, מתחילים להבחין בין מה שבאמת חיוני לבין מה שנובע מהרגל בלבד. עם הזמן, כלל ההכרח הופך את השבת מרשימת "עשה/אל תעשה" לקצב של בחירות שקולות, היוצרות אווירה של מנוחה וקדושה.

חיים של שבת בבית מעורב

עבור מאמינים רבים, אחד האתגרים הגדולים אינו הבנת השבת אלא שמירתה בבית שבו אחרים אינם שומרים. רוב קוראינו, הבאים מרקע שאינו שומר שבת, מוצאים עצמם לעיתים האדם היחיד במשפחה המבקש לשמור שבת. במצבים כאלה קל להרגיש מתח, אשמה או תסכול כאשר בן/בת זוג, הורה או מבוגרים אחרים בבית אינם חולקים את אותן אמונות.

העיקרון הראשון הוא להוביל בדוגמה ולא בכפייה. השבת היא מתנה ואות — לא נשק. ניסיון לכפות על בן זוג או על ילד בוגר שאינם רוצים לשמור שבת עלול ליצור תרעומת ולפגוע בעדותך. תחת זאת, הדגם את שמחתה ושלום הנפש שבה. כאשר בני המשפחה יראו אותך רגוע יותר, שמח ומכוון יותר בשעות השבת, הם ייטו לכבד את מנהגיך ואף עשויים להצטרף אליך עם הזמן.

העיקרון השני הוא התחשבות. היכן שניתן, התאם את ההכנות שלך כך ששמירת השבת שלך לא תטיל עומס מיותר על אחרים בבית. למשל, תכנן ארוחות כך שבן/בת הזוג או בני משפחה אחרים לא ירגישו לחץ לשנות את הרגלי האכילה שלהם בגלל השבת. הסבר בעדינות אך בבירור באילו פעילויות אתה נמנע אישית, ובו בזמן הייה מוכן להיענות לחלק מצרכיהם. נכונות זו להתחשב בהרגלי המשפחה מסייעת במיוחד למנוע חיכוכים בתחילת הדרך של שמירת השבת.

במקביל, היזהר שלא להיות גמיש ומכוּיל מדי. אמנם חשוב לשמור על שלום הבית, אך פשרות מרובות מדי עלולות בהדרגה להרחיקך משמירת שבת נאותה וליצור דפוסים ביתיים שיהיה קשה לשנותם בעתיד. שאף לאיזון בין כיבוד מצוות ה׳ לבין סבלנות כלפי בני המשפחה.

לבסוף, ייתכן שאין בידך שליטה על רמת הרעש, הפעילויות או לוח הזמנים של אחרים בביתך — אך עדיין תוכל לקדש את זמנך שלך: לכבות את הטלפון, להניח את העבודה בצד, ולשמור על רוח נעימה וסבלנית. עם הזמן, הקצב של חייך ידבר רם יותר מכל ויכוח, ויראה שהשבת אינה מגבלה אלא עונג.

העמוד הזה הוא חלק מהסדרה על הדיבר הרביעי: השבת:

1. נספח 5א: השבת ויום ההליכה לכנסייה — שני דברים שונים
2. נספח 5ב: כיצד לשמור את השבת בזמנים מודרניים (עמוד נוכחי).
3. נספח 5ג: יישום עקרונות השבת בחיי היומיום
4. נספח 5ד: מזון בשבת — הנחיות מעשיות
5. נספח 5ה: תחבורה בשבת
6. נספח 5ו: טכנולוגיה ובידור בשבת
7. נספח 5ז: עבודה והשבת — התמודדות עם אתגרי העולם האמיתי

לקבל החלטה לשמור את השבת

במאמר הקודם ביססנו שהמצווה על השבת עדיין חלה על נוצרים כיום, וששמירתה היא הרבה מעבר לבחירת יום ללכת לכנסייה. כעת אנו פונים לצד המעשי: כיצד בפועל לשמור את הדיבר הרביעי לאחר שהחלטת לציית לו. רבים מהקוראים מגיעים לנקודה זו מרקע שבו לא שמרו שבת — אולי קתולי, אורתודוקסי, בפטיסטי, מתודיסטי, פנטקוסטלי או זרם אחר — והם רוצים לכבד את היום השביעי תוך הישארות במקומם. נספח זה מיועד עבורכם. מטרתו לסייע לכם להבין מה דורש אלוהים, להפריד בין האמת המקראית למסורות בני אדם, ולתת עקרונות מעשיים לשמירת השבת בדרך נאמנה, שמחה ואפשרית בחיים המודרניים. יחד עם זאת חשוב לזכור שהדיבר הרביעי אינו חובה מבודדת אלא חלק מתורת אלוהים הקדושה והנצחית. שמירת השבת אינה מחליפה את שאר מצוות ה׳; היא נובעת באופן טבעי מחיים המוקדשים לכל תורתו.

עיקר השבת: קדושה ומנוחה

השבת והקדושה

קדושה פירושה היבדלות לשימושו של אלוהים. כשם שהמשכן הובדל משימוש יומיומי, כך גם השבת מובדלת מיתר ימי השבוע. אלוהים דגם זאת בבריאה כאשר חדל ממלאכתו ביום השביעי וקדש אותו (בראשית ב:ב-ג), ובכך קבע את הדפוס לעמו. שמות כ:ח-יא קורא לנו "לזכור את יום השבת" ו"לשמור אותו קדוש", ומראה שהקדושה איננה תוספת רשות אלא המהות עצמה של הדיבר הרביעי. בפועל, קדושה פירושה לעצב את שעות השבת כך שיפנו אל אלוהים — להתרחק מעיסוקים שמחזירים אותנו לשגרה היומיומית, ולמלא את הזמן בפעולות שמעמיקות את מודעותנו אליו.

השבת והמנוחה

לצד הקדושה, השבת היא גם יום מנוחה. בעברית, שָׁבַת (shavat) פירושו "להפסיק" או "לחדול". אלוהים חדל ממלאכת הבריאה שלו, לא משום שהתעייף, אלא כדי לדגום לעמו את קצב המנוחה. מנוחה זו עוסקת ביותר מלקיחת הפסקה ממלאכה פיזית; מדובר ביציאה מהמעגל הרגיל של עבודה וצריכה כדי לחוות את נוכחותו של אלוהים, רעננותו וסדרו. זוהי עצירה מכוונת כדי להכיר באלוהים כיוצר וכמחזיק הכל, ולבטוח בו שידאג לנו בעת שנחדל ממעשינו. באימוץ קצב זה, המאמינים מתחילים לראות את השבת לא כהפרעה אלא כמתנה שבועית — זמן קדוש ליישור מחדש של סדרי העדיפויות ולהתחדשות הקשר עם מי שברא אותנו.

ייחודיות השבת

השבת ייחודית בין מצוות ה׳. היא מושרשת בבריאה עצמה, מקודשת עוד בטרם היה עם ישראל, ומתמקדת בזמן ולא רק בהתנהגות. בשונה ממצוות אחרות, השבת דורשת פעולה מודעת של היבדלות משגרתנו הרגילה מדי שבעה ימים. עבור מי שלא נהג בה קודם, הדבר עשוי להרגיש מרגש וגם מאתגר. אולם דווקא הקצב הזה — יציאה מהרגיל אל מנוחת ה׳ — הופך למבחן שבועי של אמונה ולאות עז של ביטחוננו בדאגתו.

השבת כמבחן אמונה שבועי

דבר זה הופך את השבת לא רק לנוהג שבועי אלא גם למבחן אמונה חוזר. מדי שבעה ימים נקראים המאמינים להתרחק ממלאכתם ומלחצי העולם ולבטוח בכך שאלוהים ידאג להם. בישראל הקדומה, משמעות הדבר הייתה לאסוף מנה כפולה של מן ביום השישי ולבטוח שיספיק עד תום השביעי (שמות טז:כב); בימינו, המשמעות היא לעתים קרובות סידור לוחות עבודה, כספים ואחריות כך ששום דבר לא יפריע לשעות הקדושות. שמירת שבת בדרך זו מלמדת להסתמך על דאגת אלוהים, אומץ להתנגד ללחצים חיצוניים, ונכונות להיות שונים בחברה שמעריכה ייצור מתמיד. עם הזמן, קצב זה יוצר עמוד שדרה רוחני של ציות — כזה המאמן את הלב לבטוח בה׳ לא רק יום אחד בשבוע אלא בכל יום ובכל תחום.

מתי מתחילה ומסתיימת השבת

המרכיב הראשון והבסיסי ביותר בשמירת שבת הוא לדעת מתי היא מתחילה ומסתיימת. כבר בתורה אנו רואים שאלוהים קבע את השבת כתקופה של עשרים וארבע שעות מערב לערב, לא מזריחה לזריחה או מחצות לחצות. ויקרא כג:לב, לגבי יום הכיפורים (הנוהג לפי אותו עיקרון זמן), אומר ה׳: "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". עיקרון זה חל גם על השבת השבועית: היום מתחיל בשקיעת השמש ביום השישי (שישי) ומסתיים בשקיעת השמש ביום השביעי (שבת). בעברית: מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב — "מערב עד ערב". הבנת זמנים אלו היא יסוד לשמירת שבת נכונה בכל דור.

הנוהג ההיסטורי והיום העברי

חישוב זה מערב לערב מושרש עמוק במושג הזמן העברי. בבראשית 1, כל יום בריאה מתואר כ"ויהי ערב ויהי בוקר", ומראה שבַּלוח הזמנים של אלוהים, יום חדש מתחיל בשקיעה. משום כך יהודים ברחבי העולם מדליקים נרות ומקבלים שבת עם שקיעת החמה ביום שישי בערב, מסורת המשקפת את הדפוס המקראי. אף כי היהדות הרבנית פיתחה בהמשך מנהגים נוספים, גבול מקראי בסיסי זה — "משקיעה לשקיעה" — נותר ברור ולא השתנה. גם בימי ישוע אנו רואים שהדפוס נשמר; לדוגמה, לוקס כג:נד-נו מתאר את הנשים שנחו "ביום השבת" לאחר שהכינו בשמים קודם שקיעה.

יישום מעשי כיום

לנוצרים המבקשים לכבד את השבת כיום, הדרך הפשוטה ביותר להתחיל היא לסמן את שקיעת החמה ביום שישי כהתחלת מנוחת השבת. הדבר יכול להיות פשוט כמו להגדיר תזכורת או להיעזר בלוח שקיעות מקומי. בעברית, יום שישי נקרא יוֹם שִׁשִּׁי (yom shishi) — "היום השישי" — ויום שבת הוא שַׁבָּת (Shabbat) — "שבת". כששוקעת החמה ביום שישי, מתחילה השבת. בהכנה מראש — סיום עבודה, סידורים או קניות לפני השקיעה — יוצרים מעבר רגוע לשעות הקדושות. קצב זה מסייע בבניית עקביות ומאותת למשפחה, חברים ואפילו למעסיקים שהזמן הזה נבדל לה׳.

מנוחה: הימנעות משני הקצוות

בפועל, נוצרים רבים נופלים לאחד משני קצוות בעת שהם מנסים "לנוח" בשבת. קצה אחד רואה בשבת חוסר פעילות מוחלט: עשרים וארבע שעות של שינה, אכילה וקריאת חומר דתי בלבד. אף כי הדבר נובע מרצון לא להפר את המצווה, הוא עלול להחמיץ את השמחה והממד היחסי של היום. הקצה השני מתייחס לשבת כהשתחררות מעבודה וכרשות לבידור ממוקד-עצמי — מסעדות, ספורט, צפייה בסדרות או הפיכת היום לחופשה קטנה. אף שזה עשוי להרגיש כמו מנוחה, בקלות הוא מחליף את קדושת היום בהסחות דעת.

מנוחת שבת אמיתית

חזון השבת המקראי נמצא בין שני הקצוות הללו. מדובר בהפסקה ממלאכה רגילה כדי להקדיש את זמנך, לבך ותשומת לבך לאלוהים (קדושה = מובדל לה׳). הדבר יכול לכלול עבודת ה׳, חברותא עם משפחה ומאמינים אחרים, מעשי חסד, תפילה, לימוד והליכות שקטות בטבע — פעילויות המרעננות את הנפש מבלי להחזירה לשחיקה היומית או להפנותה לבידור חילוני. ישעיהו ישעיהו נח:יג-יד נותן את העיקרון: להסיר את רגלך מלעשות חפצך ביום קודשי ולקרוא לשבת עונג. בעברית, המילה לעונג כאן היא עֹנֶג (oneg) — שמחה חיובית מושרשת באלוהים. זו המנוחה המזינה גם את הגוף וגם את הרוח ומכבדת את אדון השבת.