במאמר הקודם ביססנו שהמצווה על השבת עדיין חלה על נוצרים כיום, וששמירתה היא הרבה מעבר לבחירת יום ללכת לכנסייה. כעת אנו פונים לצד המעשי: כיצד בפועל לשמור את הדיבר הרביעי לאחר שהחלטת לציית לו. רבים מהקוראים מגיעים לנקודה זו מרקע שבו לא שמרו שבת — אולי קתולי, אורתודוקסי, בפטיסטי, מתודיסטי, פנטקוסטלי או זרם אחר — והם רוצים לכבד את היום השביעי תוך הישארות במקומם. נספח זה מיועד עבורכם. מטרתו לסייע לכם להבין מה דורש אלוהים, להפריד בין האמת המקראית למסורות בני אדם, ולתת עקרונות מעשיים לשמירת השבת בדרך נאמנה, שמחה ואפשרית בחיים המודרניים. יחד עם זאת חשוב לזכור שהדיבר הרביעי אינו חובה מבודדת אלא חלק מתורת אלוהים הקדושה והנצחית. שמירת השבת אינה מחליפה את שאר מצוות ה׳; היא נובעת באופן טבעי מחיים המוקדשים לכל תורתו.
עיקר השבת: קדושה ומנוחה
השבת והקדושה
קדושה פירושה היבדלות לשימושו של אלוהים. כשם שהמשכן הובדל משימוש יומיומי, כך גם השבת מובדלת מיתר ימי השבוע. אלוהים דגם זאת בבריאה כאשר חדל ממלאכתו ביום השביעי וקדש אותו (בראשית 2:2-3), ובכך קבע את הדפוס לעמו. שמות 20:8-11 קורא לנו "לזכור את יום השבת" ו"לשמור אותו קדוש", ומראה שהקדושה איננה תוספת רשות אלא המהות עצמה של הדיבר הרביעי. בפועל, קדושה פירושה לעצב את שעות השבת כך שיפנו אל אלוהים — להתרחק מעיסוקים שמחזירים אותנו לשגרה היומיומית, ולמלא את הזמן בפעולות שמעמיקות את מודעותנו אליו.
השבת והמנוחה
לצד הקדושה, השבת היא גם יום מנוחה. בעברית, שָׁבַת (shavat) פירושו "להפסיק" או "לחדול". אלוהים חדל ממלאכת הבריאה שלו, לא משום שהתעייף, אלא כדי לדגום לעמו את קצב המנוחה. מנוחה זו עוסקת ביותר מלקיחת הפסקה ממלאכה פיזית; מדובר ביציאה מהמעגל הרגיל של עבודה וצריכה כדי לחוות את נוכחותו של אלוהים, רעננותו וסדרו. זוהי עצירה מכוונת כדי להכיר באלוהים כיוצר וכמחזיק הכל, ולבטוח בו שידאג לנו בעת שנחדל ממעשינו. באימוץ קצב זה, המאמינים מתחילים לראות את השבת לא כהפרעה אלא כמתנה שבועית — זמן קדוש ליישור מחדש של סדרי העדיפויות ולהתחדשות הקשר עם מי שברא אותנו.
ייחודיות השבת
השבת ייחודית בין מצוות ה׳. היא מושרשת בבריאה עצמה, מקודשת עוד בטרם היה עם ישראל, ומתמקדת בזמן ולא רק בהתנהגות. בשונה ממצוות אחרות, השבת דורשת פעולה מודעת של היבדלות משגרתנו הרגילה מדי שבעה ימים. עבור מי שלא נהג בה קודם, הדבר עשוי להרגיש מרגש וגם מאתגר. אולם דווקא הקצב הזה — יציאה מהרגיל אל מנוחת ה׳ — הופך למבחן שבועי של אמונה ולאות עז של ביטחוננו בדאגתו.
השבת כמבחן אמונה שבועי
דבר זה הופך את השבת לא רק לנוהג שבועי אלא גם למבחן אמונה חוזר. מדי שבעה ימים נקראים המאמינים להתרחק ממלאכתם ומלחצי העולם ולבטוח בכך שאלוהים ידאג להם. בישראל הקדומה, משמעות הדבר הייתה לאסוף מנה כפולה של מן ביום השישי ולבטוח שיספיק עד תום השביעי (שמות 16:22); בימינו, המשמעות היא לעתים קרובות סידור לוחות עבודה, כספים ואחריות כך ששום דבר לא יפריע לשעות הקדושות. שמירת שבת בדרך זו מלמדת להסתמך על דאגת אלוהים, אומץ להתנגד ללחצים חיצוניים, ונכונות להיות שונים בחברה שמעריכה ייצור מתמיד. עם הזמן, קצב זה יוצר עמוד שדרה רוחני של ציות — כזה המאמן את הלב לבטוח בה׳ לא רק יום אחד בשבוע אלא בכל יום ובכל תחום.
מתי מתחילה ומסתיימת השבת
המרכיב הראשון והבסיסי ביותר בשמירת שבת הוא לדעת מתי היא מתחילה ומסתיימת. כבר בתורה אנו רואים שאלוהים קבע את השבת כתקופה של עשרים וארבע שעות מערב לערב, לא מזריחה לזריחה או מחצות לחצות. בויקרא 23:32, לגבי יום הכיפורים (הנוהג לפי אותו עיקרון זמן), אומר ה׳: "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". עיקרון זה חל גם על השבת השבועית: היום מתחיל בשקיעת השמש ביום השישי (שישי) ומסתיים בשקיעת השמש ביום השביעי (שבת). בעברית: מֵעֶרֶב עַד־עֶרֶב — "מערב עד ערב". הבנת זמנים אלו היא יסוד לשמירת שבת נכונה בכל דור.
הנוהג ההיסטורי והיום העברי
חישוב זה מערב לערב מושרש עמוק במושג הזמן העברי. בבראשית 1, כל יום בריאה מתואר כ"ויהי ערב ויהי בוקר", ומראה שבַּלוח הזמנים של אלוהים, יום חדש מתחיל בשקיעה. משום כך יהודים ברחבי העולם מדליקים נרות ומקבלים שבת עם שקיעת החמה ביום שישי בערב, מסורת המשקפת את הדפוס המקראי. אף כי היהדות הרבנית פיתחה בהמשך מנהגים נוספים, גבול מקראי בסיסי זה — "משקיעה לשקיעה" — נותר ברור ולא השתנה. גם בימי ישוע אנו רואים שהדפוס נשמר; לדוגמה, לוקס 23:54-56 מתאר את הנשים שנחו "ביום השבת" לאחר שהכינו בשמים קודם שקיעה.
יישום מעשי כיום
לנוצרים המבקשים לכבד את השבת כיום, הדרך הפשוטה ביותר להתחיל היא לסמן את שקיעת החמה ביום שישי כהתחלת מנוחת השבת. הדבר יכול להיות פשוט כמו להגדיר תזכורת או להיעזר בלוח שקיעות מקומי. בעברית, יום שישי נקרא יוֹם שִׁשִּׁי (yom shishi) — "היום השישי" — ויום שבת הוא שַׁבָּת (Shabbat) — "שבת". כששוקעת החמה ביום שישי, מתחילה השבת. בהכנה מראש — סיום עבודה, סידורים או קניות לפני השקיעה — יוצרים מעבר רגוע לשעות הקדושות. קצב זה מסייע בבניית עקביות ומאותת למשפחה, חברים ואפילו למעסיקים שהזמן הזה נבדל לה׳.
מנוחה: הימנעות משני הקצוות
בפועל, נוצרים רבים נופלים לאחד משני קצוות בעת שהם מנסים "לנוח" בשבת. קצה אחד רואה בשבת חוסר פעילות מוחלט: עשרים וארבע שעות של שינה, אכילה וקריאת חומר דתי בלבד. אף כי הדבר נובע מרצון לא להפר את המצווה, הוא עלול להחמיץ את השמחה והממד היחסי של היום. הקצה השני מתייחס לשבת כהשתחררות מעבודה וכרשות לבידור ממוקד-עצמי — מסעדות, ספורט, צפייה בסדרות או הפיכת היום לחופשה קטנה. אף שזה עשוי להרגיש כמו מנוחה, בקלות הוא מחליף את קדושת היום בהסחות דעת.
מנוחת שבת אמיתית
חזון השבת המקראי נמצא בין שני הקצוות הללו. מדובר בהפסקה ממלאכה רגילה כדי להקדיש את זמנך, לבך ותשומת לבך לאלוהים (קדושה = מובדל לה׳). הדבר יכול לכלול עבודת ה׳, חברותא עם משפחה ומאמינים אחרים, מעשי חסד, תפילה, לימוד והליכות שקטות בטבע — פעילויות המרעננות את הנפש מבלי להחזירה לשחיקה היומית או להפנותה לבידור חילוני. ישעיהו 58:13-14 נותן את העיקרון: להסיר את רגלך מלעשות חפצך ביום קודשי ולקרוא לשבת עונג. בעברית, המילה לעונג כאן היא עֹנֶג (oneg) — שמחה חיובית מושרשת באלוהים. זו המנוחה המזינה גם את הגוף וגם את הרוח ומכבדת את אדון השבת.
נפתח את המחקר הזה ישירות בנקודה המרכזית: אין מצווה מאלוהים שמגדירה באיזה יום נוצרי צריך ללכת לבית הכנסת, אך יש מצווה שמגדירה באיזה יום עליו לנוח.
הנוצרי יכול להיות פנטקוסטלי, בפטיסטי, קתולי, פרסביטריאני או מכל זרם אחר, ולהשתתף בתפילות ולימודי מקרא ביום ראשון או בכל יום אחר, אך זה לא פוטר אותו מהחובה לנוח ביום שקידש אלוהים: היום השביעי.
ניתן לעבוד את אלוהים בכל יום
אלוהים מעולם לא קבע יום ספציפי שבו ילדיו צריכים לעבוד אותו: לא שבת, לא ראשון, לא שני, לא שלישי, וכן הלאה.
כל יום שבו הנוצרי רוצה לעבוד את אלוהים בתפילה, בשבח, ובלימוד, הוא יכול לעשות זאת—בין אם לבדו, עם משפחתו, או בקבוצה. היום שבו הוא מתאסף עם אחיו לעבוד את אלוהים אינו קשור למצווה הרביעית ואין לו קשר לשום מצווה אחרת שניתנה על ידי האב, הבן, ורוח הקודש.
מצוות היום השביעי
המוקד הוא מנוחה, לא עבודה זרה
אם אלוהים באמת רצה שילדיו ילכו למשכן, למקדש, או לבית הכנסת בשבת (או ביום ראשון), הוא ללא ספק היה מציין פרט חשוב זה במצווה.
אבל, כפי שנראה להלן, זה מעולם לא קרה. המצווה אומרת רק שאסור לנו לעבוד או לגרום לאף אחד אחר, אפילו לא לחיות, לעבוד ביום שקידש אלוהים.
מדוע אלוהים ייחד את היום השביעי?
אלוהים מזכיר את השבת כיום קדוש (נפרד, מקודש) במקומות רבים בכתבי הקודש, החל משבוע הבריאה: וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת שׁבת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשֵׁהוּ קדוש, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת (בראשית ב:ב-ג).
בהזכרת השבת הראשונה, אלוהים מניח את היסוד למצווה שייתן לנו בהמשך ביתר פירוט, שהיא:
1. הבורא הפריד יום זה מששת הימים שקדמו לו (יום ראשון, שני, שלישי, וכו').
2. הוא נח ביום הזה. אנו יודעים, כמובן, שהבורא אינו זקוק למנוחה, שכן אלוהים הוא רוח (יוחנן ד:כד). אך הוא השתמש בשפה אנושית זו, הידועה בתיאולוגיה כאנתרופומורפיזם, כדי שנבין מה הוא מצפה מילדיו לעשות ביום השביעי: לנוח, בעברית "שבת".
ביום השביעי השלים אלוהים את המלאכה שעשה; לכן נח ביום השביעי מכל מלאכתו. ואז בירך אלוהים את היום השביעי וקדש אותו, כי בו נח מכל מלאכת הבריאה שעשה.
השבת והחטא
העובדה שקידוש (או הפרדה) של היום השביעי משאר הימים התרחשה כל כך מוקדם בהיסטוריה האנושית היא משמעותית, מכיוון שהיא מבהירה שרצונו של הבורא שננוח דווקא ביום הזה אינו קשור לחטא, שכן החטא עדיין לא היה קיים על פני הארץ. זה מצביע על כך שבשמיים ובארץ החדשה נמשיך לנוח ביום השביעי.
השבת והיהדות
אנו גם שמים לב כי אין זו מסורת יהודית, שכן אברהם, שממנו יצא עם ישראל, עדיין לא היה בתמונה, והוא היה מופיע רק כמה מאות שנים מאוחר יותר. במקום זאת, מדובר בהצגת דוגמה לילדיו האמיתיים עלי אדמות, כדי שנוכל לחקות את אבינו, בדיוק כפי שעשה ישוע: "אָמֵן אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, הַבֵּן לֹא יוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר מֵעַצְמוֹ, כִּי אִם אֵת אֲשֶׁר יִרְאֶה אֶת הָאָב עֹשֶׂה; כִּי אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הוּא, כֵּן יַעֲשֶׂה גַּם הַבֵּן" (יוחנן ה:יט).
פרטים נוספים על המצווה הרביעית
היום השביעי בספר בראשית
זוהי ההתייחסות בספר בראשית, אשר הופכת את העובדה שהבורא הפריד את היום השביעי מכל שאר הימים לברורה לחלוטין וכי זהו יום מנוחה.
עד לנקודה זו בכתבי הקודש, האל עדיין לא היה ספציפי לגבי מה שעל האדם, שנברא יום קודם, לעשות ביום השביעי. רק כאשר העם הנבחר החל את מסעו לארץ המובטחת, אלוהים נתן להם הוראות מפורטות לגבי היום השביעי.
לאחר 400 שנות עבדות בארץ זרה פגאנית, העם הנבחר היה זקוק להבהרה בנוגע ליום השביעי. זו הסיבה שאלוהים עצמו כתב זאת על לוח אבן, כדי שכולם יבינו שזו מצווה ישירות מאלוהים ולא מהאדם.
המצווה הרביעית במלואה
נראה מה כתב אלוהים על היום השביעי בשלמותו: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת שׁבת לְקַדְּשׁוֹ קדש. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ [מְלָאכָה], וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי יום השביעי שַׁבָּתוֹן לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ; לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתְּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ, וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ" (שמות כ:ח-יא).
מדוע המצווה מתחילה בפועל "זָכוֹר"?
תזכורת לנוהג קיים
העובדה שאלוהים פותח את המצווה בפועל "זָכוֹר" [עברית: זכר] מבהירה כי המנוחה ביום השביעי לא הייתה דבר חדש עבור עמו.
בגלל מצבם כעבדים במצרים, הם לא יכלו לשמור עליו באופן קבוע או בצורה הנכונה. יש גם לשים לב כי מצווה זו היא בפער המצווה המפורטת ביותר בעשרת הדיברות, ותופסת שליש מהפסוקים המוקדשים למצוות.
מוקד המצווה
יכולנו להרחיב רבות על פסוק זה משמות, אך ברצוני להתמקד במטרה המרכזית של מחקר זה: להראות כי אלוהים לא הזכיר דבר במצווה הרביעית הקשור לעבודה זרה, התכנסות במקום מסוים כדי לשיר, להתפלל או ללמוד את כתבי הקודש.
מה שהוא כן הדגיש הוא שעלינו לזכור כי היום הזה, השביעי, הוא זה שהוא קידש והפריד כיום מנוחה.
המנוחה מחייבת את כולם
הציווי של אלוהים לנוח ביום השביעי הוא כה מחייב עד שהוא הרחיב את המצווה כך שתכלול גם את אורחינו (גרים), עובדינו (עבדים), ואפילו את בעלי החיים שלנו, והבהיר היטב כי לא תהיה שום עבודה חולית המותרת ביום זה.
עבודת האל, צרכים בסיסיים ומעשי חסד בשבת
תורתו של ישוע על השבת
כאשר היה בקרבנו, ישוע הבהיר כי מעשים הקשורים לעבודת האל על פני הארץ (יוחנן ה:יז), צרכים בסיסיים של האדם כגון אכילה (מתי יב:א), ומעשי חסד כלפי הזולת (יוחנן ז:כג) יכולים וצריכים להיעשות ביום השביעי מבלי להפר את המצווה הרביעית.
מנוחה ועונג באלוהים
ביום השביעי, ילדו של אלוהים נח מעבודתו וכך מחקה את אביו שבשמיים. הוא גם עובד את האל ומתענג בתורתו, לא רק ביום השביעי, אלא בכל ימות השבוע.
ילדו של אלוהים אוהב ושמח לקיים את כל מה שאביו לימד אותו: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד, וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב. כִּי אִם בְּתוֹרַת יְהוָה חֶפְצוֹ, וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה" (תהילים א:א-ב; ראה גם: תהילים מ:ח; קיב:א; קיט:יא; קיט:לה; קיט:מח; קיט:עב; קיט:צב; איוב כג:יב; ירמיהו טו:ו; לוקס ב:לז; א יוחנן ה:ג).
ההבטחה בישעיהו נ"ח:י"ג-י"ד
אלוהים השתמש בנביא ישעיהו כדוברו כדי להציג אחת ההבטחות היפות ביותר בתנ"ך לאלו המצייתים לו על ידי שמירת השבת כיום מנוחה: "אִם־תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֶפְצְךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר, אָז תִּתְעַנַּג עַל־יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל־בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר" (ישעיהו נח:יג-יד).
ברכות השבת הן גם לגויים
הגויים והיום השביעי
הבטחה מיוחדת ויפה הקשורה ליום השביעי שמורה לאלו המחפשים את ברכותיו של אלוהים. לנביא ישעיהו, ה' הרחיב והבהיר כי ברכות השבת אינן מוגבלות ליהודים בלבד.
הנוצרי הצייתן, בין אם יהודי משיחי או גוי, נח ביום השביעי משום שזהו, ולא יום אחר, היום אשר ה' ציווה עליו לנוח.
אם אתה רוצה לקיים אינטראקציה עם אלוהיך בקבוצה, או לעבוד את ה' יחד עם אחיך ואחיותיך במשיח, אתה יכול לעשות זאת בכל זמן שיש הזדמנות, מה שקורה בדרך כלל בימי ראשון וגם בימי רביעי או חמישי, כאשר כנסיות רבות מקיימות תפילות, לימודי תורה, ריפוי ושירותים אחרים.
נוכחות בבית הכנסת בשבתות
גם היהודים בתקופה המקראית וגם היהודים האורתודוקסים בימינו נוהגים לפקוד את בתי הכנסת בשבתות, משום שזהו יום נוח יותר, שכן הם אינם עובדים ביום זה, בציות למצווה הרביעית.
ישוע והשבת
נוכחותו הקבועה במקדש
ישוע עצמו פקד את המקדש בשבתות בקביעות, אך בשום שלב לא רמז כי עשה זאת משום שזהו חלק מהמצווה הרביעית—משום שזה פשוט אינו כך.
דגם של מקדש ירושלים לפני שנהרס על ידי הרומאים בשנת 70 לספירה. ישוע נהג לפקוד ולדרוש במקדש ובבתי הכנסת.
ישוע פעל להצלת נפשות בשבת
ישוע היה עסוק שבעה ימים בשבוע במילוי עבודתו של אביו: "אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ, מַאֲכָלִי הוּא לַעֲשׂוֹת אֶת־רְצוֹן הַשּׁוֹלֵחַ אוֹתִי וּלְהַשְׁלִים אֶת־מַעֲשֵׂהוּ" (יוחנן ד:לד).
ביום השבת, הוא מצא לעיתים קרובות את מספר האנשים הגדול ביותר במקדש שהיו זקוקים לשמוע את בשורת המלכות: "וַיָּבוֹא נָצְרַת אֲשֶׁר נִגְדַּל שָׁם וַיָּבֹא כְּדַרְכּוֹ בְּיוֹם הַשַּׁבָּת אֶל־בֵּית הַכְּנֶסֶת וַיָּקָם לִקְרוֹא" (לוקס ד:טז).
תורתו של ישוע, במילים ובמעשים
תלמידו האמיתי של המשיח מעצב את חייו בכל דרך לפי דוגמתו. הוא הבהיר כי אם אנו אוהבים אותו, נהיה צייתנים לאב ולבן. אין זו דרישה לחלשים, אלא לאלו שעיניהם מכוונות למלכות האלוהים ומוכנים לעשות כל מה שנדרש כדי לרשת חיי עולם—even אם הדבר מעורר התנגדות מצד חברים, הכנסייה, והמשפחה. המצוות בנוגע לשיער וזקן, הציצית, המילה, השבת והבשרים האסורים, מתעלמת על ידי רוב הנצרות, ואלו שמסרבים ללכת אחרי ההמון בוודאי יירדפו, כפי שישוע אמר לנו. הציות לאלוהים דורש אומץ, אך הגמול הוא חיי נצח.
אין כל הצדקה מקראית לכך שכמעט כל הזרמים הנוצריים מתעלמים מהמצווה של אלוהים לגבי שמירת שיער וזקן כפי שה' מתאר.
אנו יודעים שזוהי מצווה שנשמרה בנאמנות על ידי כל היהודים בתקופה המקראית ללא הפסקה, כפי שהיהודים האורתודוקסים הקיצוניים של היום ממשיכים לקיים אותה, אם כי עם פרטים שאינם מקראיים עקב חוסר הבנה רבנית של הפסוק.
אין ספק שגם ישוע, יחד עם כל שליחיו ותלמידיו, שמרו בנאמנות את כל המצוות שבתורה, כולל ויקרא י"ט 27: "לֹא תַקִּפוּ פְּאַת רֹאשְׁכֶם, וְלֹא תַשְׁחִית אֵת פְּאַת זְקָנֶךָ".
השפעה יוונית ורומית
הנוצרים הראשונים החלו לסטות מהמצווה לגבי השיער והזקן, בעיקר בשל השפעות תרבותיות במהלך המאות הראשונות של התקופה הנוצרית.
נורמות תרבותיות והתפשרות
כאשר הנצרות התפשטה ברחבי העולם היווני-רומי, המתגיירים החדשים הביאו עימם את מנהגיהם התרבותיים. גם היוונים וגם הרומאים הקפידו על היגיינה וטיפוח שכללו גילוח וקיצוץ שיער וזקן. מנהגים אלו החלו להשפיע על המנהגים של הגויים הנוצרים.
הנוצרים הראשונים הושפעו מהמראה של הרומאים והיוונים והחלו לזלזל בתורת ה' לגבי שמירת השיער והזקן שלהם.
כשלון הכנסייה בעמידה איתנה
זה היה צריך להיות הזמן שבו מנהיגי הכנסייה עומדים איתנים ומדגישים את הצורך לשמור על נאמנות להוראות הנביאים ולישוע, ללא קשר לערכים ולנורמות תרבותיות.
הם לא היו צריכים להתפשר על אף אחת ממצוות ה'. עם זאת, חוסר הנחישות הזה הועבר מדור לדור, וכתוצאה מכך נוצר עם מוחלש ביכולתו להישאר נאמן לתורת ה'.
השארית ששמר ה'
חולשה זו נמשכת עד היום, והכנסייה שאנו רואים כיום רחוקה מאוד מזו שישוע ייסד. הסיבה היחידה שהיא עדיין קיימת היא שכמו תמיד, אלוהים שמר לו שארית: "וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים, כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָּרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ" (מלכים א' י"ט 18).
חשיבות המצווה
תזכורת לציות
המצווה לגבי השיער והזקן היא תזכורת מוחשית לציות ולהיבדלות מהשפעות העולם. היא משקפת אורח חיים המקדש את הוראות אלוהים על פני נורמות תרבותיות או חברתיות.
אין פסוק בכתובים שמראה שה' ביטל את מצוותו לגבי השיער והזקן. ישוע ותלמידיו שמרו את שיערם וזקנם לפי התורה.
ישוע ושליחיו שימשו דוגמה לציות זה, והדוגמה שלהם צריכה לעורר השראה במאמינים המודרניים להחזיר מצווה זו, שלרוב מתעלמים ממנה, כחלק מנאמנותם לתורת ה' הקדושה.
ישוע זקנו ושערו
ישוע כדוגמה העליונה
ישוע המשיח, דרך חייו, נתן לנו את הדוגמה העליונה כיצד כל מי שמבקש חיי עולם צריך לחיות בעולם הזה. הוא הדגים את החשיבות שבשמירת כל מצוות האב, כולל המצווה הנוגעת לשיער ולזקן של בניו.
לדוגמה זו יש חשיבות בשני היבטים מרכזיים: עבור בני דורו ועבור הדורות הבאים של תלמידיו.
אתגר המסורות הרבניות
בימיו, דבקותו של ישוע בתורה נועדה להתמודד עם רבות מהלכות החכמים ששלטו בחיי היהודים. הלכות אלו נראו נאמנות במיוחד לתורה, אך למעשה היו בעיקר מסורות אנושיות שנועדו לשמור את האנשים "כבולים" למסורות אלו.
ציות טהור ובלתי מזויף
על ידי שמירה נאמנה של התורה—כולל המצוות הנוגעות לזקנו ולשערו—ישוע אתגר עיוותים אלו והציג דוגמה טהורה ובלתי מזויפת של ציות לחוקי אלוהים.
זקנו של ישוע בנבואה ובסבלו
חשיבותו של זקנו של ישוע באה לידי ביטוי גם בנבואה וגם בסבלו. בנבואת ישעיהו על עינוייו של המשיח, כאמור בעבד הסובל, אחת ההתעללויות שישוע סבל הייתה תלישת זקנו: "גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָטְפֵי פָנָי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק" (ישעיהו נ:ו).
פרט זה מדגיש לא רק את סבלו הפיזי של ישוע, אלא גם את נאמנותו הבלתי מתפשרת למצוות אלוהים, אפילו מול עינויים בלתי נתפסים. דוגמתו נותרת תזכורת עוצמתית למאמיניו כיום לכבד את חוקי אלוהים בכל היבטי חייהם, בדיוק כפי שהוא עשה.
כיצד לקיים נכונה את המצווה הנצחית הזאת
אורך השיער והזקן
גברים צריכים לשמור על שערם וזקנם באורך שמבהיר כי יש להם שניהם, גם כאשר רואים אותם ממרחק. לא ארוך מדי ולא קצר מדי, אך החשש העיקרי הוא שלא לקצר מדי את השיער או את הזקן.
אין לגלח את קווי המתאר הטבעיים
אין לגלח את השיער והזקן בקווי המתאר הטבעיים שלהם. זהו ההיבט המרכזי של המצווה, המתמקד במילה העברית פאה (פאה), שמשמעותה קו מתאר, קצה, גבול, פינה או צד. אין הכוונה לאורך כל שערה, אלא לקווים הטבעיים של השיער והזקן. למשל, אותה מילה פאה משמשת בהתייחסות לקצות השדה: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא יט:ט).
ברור שאין כאן התייחסות לאורך או גובה החיטה (או כל צמח אחר), אלא לגבולות השדה עצמו. אותו עיקרון חל גם על השיער והזקן.
עקרונות הכרחיים לקיום המצווה
שמירה על נראות: השיער והזקן צריכים להיות נוכחים ונראים לעין, תוך שמירה על הייחוד שאלוהים ציווה.
שמירה על קווי המתאר הטבעיים: הימנעות מגילוח או שינוי קווי המתאר של קו השיער והזקן.
על ידי דבקות בעקרונות אלו, גברים יכולים לשמור על מצווה אלוהית זו בנאמנות, לכבד את מצוות אלוהים הנצחיות ולהישאר נאמנים לייעודו של עם קדוש.
טיעונים לא תקפים לאי קיום מצווה זו של אלוהים:
טיעון לא תקף:
"רק מי שרוצה לגדל זקן צריך לציית"
חלק מהגברים, כולל מנהיגים משיחיים, טוענים שהם אינם מחויבים לציית למצווה זו משום שהם מגלחים לחלוטין את זקנם. לפי טענה חסרת היגיון זו, המצווה חלה רק אם אדם בוחר "לגדל זקן." במילים אחרות, רק אם אדם ירצה לגדל זקן (או שיער) יהיה עליו לציית להוראותיו של אלוהים.
הנימוק הנוח הזה אינו מופיע בכתובים הקדושים. אין שם "אם" או "במקרה ש," אלא הוראות ברורות כיצד יש לטפל בשיער ובזקן. לפי אותו היגיון, אפשר גם לבטל מצוות אחרות, כגון השבת:
"אינני צריך לשמור את היום השביעי כי אינני מקדש שום יום," או
"אינני צריך לדאוג לגבי מאכלות אסורים כי אני אף פעם לא שואל איזה סוג בשר נמצא בצלחתי."
גישה כזו אינה משכנעת את אלוהים, שכן הוא רואה שהאדם אינו מתייחס לחוקיו כמקור לעונג אלא כעול שהיה מעדיף שלא היה קיים. גישה זו מנוגדת לחלוטין לגישת מזמורי תהילים: "ה’ הוֹרֵנִי דֶּרֶךְ חֻקֶּיךָ וְאֶצְּרֶנָּה עֵקֶב. הֲבִינֵנִי וְאֶצְּרָה תוֹרָתֶךָ וְאֶשְׁמְרֶנָּה בְכָל לֵב" (תהילים קיט:לג-לד).
טיעון לא תקף:
"המצווה על הזקן והשיער קשורה למנהגים פגאניים של עמי הסביבה"
המצווה על השיער והזקן מתפרשת לעיתים בטעות כקשורה לטקסים פגאניים הנוגעים למתים, רק משום שהפסוקים הסמוכים באותו הפרק אוסרים מנהגים אסורים אחרים. אך כאשר בוחנים את ההקשר ואת המסורת היהודית, ברור כי לפרשנות זו אין בסיס איתן בכתובים.
מצווה זו היא הוראה ברורה הנוגעת למראה אישי, ללא אזכור כלשהו של מנהגים פגאניים הקשורים למתים או לכל פולחן אחר.
ההקשר הרחב של ויקרא יט
ויקרא יט:א-לז כולל מגוון רחב של חוקים המכסים היבטים שונים של חיי היומיום והמוסר. חוקים אלו כוללים ציוויים כגון:
איסור על עיסוק בניחוש וכשפים (ויקרא יט:כו)
איסור על חיתוכי גוף או קעקועים למתים (ויקרא יט:כח)
איסור על זנות (ויקרא יט:כט)
ציווי להיטיב עם הגרים (ויקרא יט:לג-לד)
כיבוד הזקנים (ויקרא יט:לב)
שימוש במידות ומשקולות כנות (ויקרא יט:לה-לו)
איסור על זריעה של שני מינים בשדה אחד (ויקרא יט:יט)
כל אחת מהמצוות הללו משקפת את דאגתו המיוחדת של אלוהים לקדושה ולסדר בתוך עם ישראל. לכן, חיוני לבחון כל מצווה בפני עצמה. לא ניתן פשוט לטעון שהמצווה לא לגלח את השיער והזקן (ויקרא יט:כז) קשורה לטקסים פגאניים רק מפני שבפסוק כ"ח מוזכר איסור חיתוך הגוף למתים ובפסוק כ"ו מוזכר איסור הכשפים.
אין תנאי במצווה
אין יוצאים מן הכלל בכתובים
למרות שישנם פסוקים בתנ״ך המקשרים גילוח שיער וזקן לאבלות, בשום מקום בכתובים אין הוראה לפיה גבר רשאי לגלח את שיערו וזקנו כל עוד אין זה כסימן לאבלות.
תוספת תנאי זה למצווה היא המצאה אנושית—ניסיון ליצור חריגים שאלוהים לא כלל בחוקו. פרשנות כזו מוסיפה סעיפים שאינם בטקסט המקודש, מה שחושף חיפוש אחר הצדקות להימנעות מציות מלא.
התאמת המצוות לפי נוחות היא מרד
הגישה של התאמת המצוות לפי נוחות אישית, במקום לציית למה שנצטווינו בבירור, מנוגדת לרוח הכניעה לרצון אלוהים. הפסוקים המזכירים גילוח למתים משמשים כאזהרה לכך שהתירוץ הזה אינו מצדיק הפרת המצווה לגבי השיער והזקן.
היהודים האורתודוקסים
הבנתם את המצווה
למרות שיש להם הבנה שגויה בנוגע לפרטים מסוימים בקשר לתספורת ולגילוח הזקן, היהודים האורתודוקסים, מאז ימי קדם, תמיד הבינו כי המצווה בויקרא יט:כז נפרדת מחוקים הנוגעים למנהגים פגאניים.
הם שומרים על הבחנה זו, מתוך הכרה בכך שהאיסור משקף עיקרון של קדושה והיבדלות, שאינו קשור לאבלות או פולחן אלילי.
ניתוח המונחים העבריים
המילים העבריות בפסוק 27, כמו תקיפו (taqqifu), שמשמעותה "לחתוך או לגלח מסביב", ו-תשחית (tashchit), שמשמעותה "להשחית" או "להרוס", מצביעות על איסור לשנות את המראה הטבעי של האדם בדרך שמבזה את הדמות הקדושה שאלוהים מצפה מעמו לשמור.
אין כל קשר ישיר למנהגים פגאניים המוזכרים בפסוקים הקודמים או הבאים אחריו.
המצווה כעיקרון של קדושה
לטעון כי ויקרא יט:כז קשור לטקסים פגאניים זו טעות ואי דיוק. פסוק זה הוא חלק מקובץ מצוות המכוונות להדריך את התנהגותם ומראם של בני ישראל, והוא תמיד הובן כצו נפרד, שאינו קשור לאבלות או לטקסים אליליים אחרים.
תורתו ודוגמתו של ישוע
העוקב האמיתי אחר המשיח משתמש בחייו כדגם לכל דבר. ישוע הבהיר שאם אנו אוהבים אותו, נקיים את דברי האב והבן.
זהו תנאי שלא נועד לחלשים, אלא למי שעיניו נשואות אל מלכות אלוהים ומוכן לעשות כל שיידרש כדי להשיג חיי נצח—even אם זה יגרום להתנגדות מצד חברים, הכנסייה או המשפחה.
מצוות שהתעלמו מהן רוב הנצרות
המצוות הנוגעות לשיער ולזקן, ציצית, מילה, שבת, ומאכלות אסורים נזנחו על ידי רוב מוחלט של הנצרות. אלו שמסרבים ללכת עם הזרם יעמדו בוודאי מול רדיפה, בדיוק כפי שישוע אמר לנו.
מצוות הציצית, שניתנה על ידי ה' באמצעות משה במהלך ארבעים שנות הנדודים, מורה לבְּנֵי יִשְׂרָאֵל – בין אם ילידי הארץ ובין אם גרים – לעשות ציציות, כלומר חוטים, שוליים, גדילים, על קצות בגדיהם, ולכלול חוט תכלת בציצית.
סמל פיזי זה משמש להבחין את חסידי ה', ומשמש תזכורת מתמדת לזהותם ולמחויבותם למצוותיו
חשיבותו של חוט התכלת
שילובו של חוט התכלת—צבע המקושר לעיתים קרובות לשמים ולקדושה—מדגיש את משמעותה וקדושתה של תזכורת זו. מצווה זו הוגדרה כמצווה לדורות, דבר המצביע על כך שאינה מוגבלת לתקופה מסוימת אלא נועדה להישמר באופן רציף: "וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת וּרְאִיתֶם אֹתוֹ וּזְכַרְתֶּם אֶת כָּל מִצְוֹת יְהוָה וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֶת כָּל מִצְוֹתָי וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים לֵאלֹהֵיכֶם" (במדבר ט"ו 37-40).
הציצית ככלי קדוש
הציצית אינה קישוט בלבד; היא כלי קדוש שנועד להנחות את עם ה' לציות למצוות. מטרתה ברורה: למנוע מהמאמינים ללכת אחר תאוות ליבם ולהובילם לחיים של קדושה לפני ה'.
על ידי לבישת ציצית, חסידי ה' מבטאים את מסירותם למצוותיו ומזכירים לעצמם מדי יום את בריתם עמו.
לגברים בלבד או לכולם?
הטרמינולוגיה העברית
אחת השאלות הנפוצות ביותר בנוגע למצווה זו היא האם היא חלה בלעדית על גברים או על כולם. התשובה טמונה במונח העברי שבו נעשה שימוש בפסוק זה, בני ישראל (בְּנֵי יִשְׂרָאֵל), שפירושו "בני ישראל" (בלשון זכר).
עם זאת, בפסוקים אחרים שבהם ה' נותן הנחיות לכל הקהילה, נעשה שימוש בביטוי כל-קהל ישראל (כָּל-קְהַל יִשְׂרָאֵל), שפירושו "קהל ישראל", מה שמעיד בבירור על כלל הקהילה (ראה יהושע ח' 35; דברים ל"א 11; דברי הימים ב' ל"ד 23).
ישנם גם מקרים שבהם מופנית פנייה כללית לאוכלוסייה באמצעות המילה עם (עַם), שפירושה פשוט "עם" והיא ניטרלית מגדרית. לדוגמה, כאשר ה' נתן את עשרת הדיברות: "וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם" (שמות י"ט 25).
בחירת המילים לגבי מצוות הציצית במקור העברי מצביעה על כך שהיא נועדה באופן ספציפי לבנים ("גברים") של ישראל.
נוהג הציצית בקרב נשים כיום
בעוד שנשים יהודיות מודרניות מסוימות ונשים גויות משיחיות נהנות לקשט את בגדיהן במה שהן מכנות ציציות, אין כל אינדיקציה לכך שמצווה זו נועדה לחול על שני המינים.
כיצד ללבוש ציצית
הציציות צריכות להיות מחוברות לבגד: שתיים מלפנים ושתיים מאחור, למעט בזמן הרחצה (כמובן). יש הרואים בלבישתן בזמן השינה עניין אופציונלי. אלו שאינם לובשים אותן בזמן השינה מסתמכים על ההיגיון שמטרת הציצית היא להיות תזכורת חזותית, אשר אינה יעילה בזמן שינה.
הגיית המילה ציצית היא (צִיצִית), וצורת הרבים היא ציציות (צִיצִיּוֹת) או פשוט ציצית.
צבעי החוטים
אין צורך בגוון כחול מסוים
חשוב לציין כי הכתוב אינו מציין את הגוון המדויק של הכחול (או הארגמן) הנדרש לחוט. ביהדות המודרנית, רבים נמנעים משימוש בחוט התכלת, בטענה כי הגוון המדויק אינו ידוע, ולכן משתמשים אך ורק בחוטים לבנים בציציותיהם. עם זאת, אם הגוון הספציפי היה קריטי, אין ספק שה' היה מספק הבהרה לכך.
עיקר המצווה טמון בציות ובהזכרת מצוות ה' באופן מתמיד, ולא בדיוק בגוון הצבע.
הסמליות של חוט התכלת
יש המאמינים כי חוט התכלת מסמל את המשיח, אך אין לכך כל תמיכה בכתבי הקודש, על אף שהרעיון עשוי להיות מושך.
אחרים מנצלים את היעדר המגבלה על צבעי שאר החוטים—למעט הדרישה כי אחד מהם יהיה כחול—ליצירת ציציות צבעוניות ורבגוניות. אין זה מומלץ, שכן הדבר מבטא חוסר רצינות כלפי מצוות ה' ואינו מועיל מבחינה רוחנית.
הקשר ההיסטורי של הצבעים
בימי המקרא, צביעת חוטים הייתה יקרה, ולכן סביר מאוד להניח שהציציות המקוריות היו עשויות מצבעי הצמר הטבעיים של כבשים, עזים או גמלים, שנעו בין לבן לבז'. אנו ממליצים להיצמד לגוונים טבעיים אלו.
מספר החוטים
הנחיות הכתובים לגבי חוטים
הכתובים אינם מציינים כמה חוטים צריכים להיות בכל ציצית. הדרישה היחידה היא שאחד מהחוטים יהיה כחול.
ביהדות המודרנית, הציציות נעשות בדרך כלל מארבעה חוטים המקופלים לכדי שמונה חוטים בסך הכול. כמו כן, נהוג לקשור בהן קשרים, שנחשבים לחובה. עם זאת, השימוש בשמונה חוטים וקשרים הוא מסורת רבנית חסרת בסיס מקראי.
מספר מוצע: חמישה או עשרה חוטים
לצורך קיום המצווה, אנו ממליצים להשתמש בחמישה או בעשרה חוטים לכל ציצית. מספר זה נבחר משום שאם מטרת הציצית היא להזכיר לנו את מצוות ה', ראוי שמספר החוטים יתאים לעשרת הדיברות.
אמנם יש יותר מעשר מצוות בתורת ה', אך שני לוחות הברית המוזכרים בשמות כ' שימשו במשך דורות כסמל לכלל תורתו של אלוהים.
עשה בעצמך את הציצית שלך לפי המצווה שבבמדבר ט"ו:ל"ז-מ הורד קובץ PDF
הסמליות במספרי החוטים
במקרה זה:
עשרה חוטים יכולים לייצג את עשרת הדיברות בכל ציצית.
חמישה חוטים יכולים לסמל חמישה דיברות בכל לוח, אם כי לא ידוע בוודאות כיצד חולקו הדיברות בין שני הלוחות.
רבים משערים (ללא ראיה) כי לוח אחד הכיל ארבעה דיברות הקשורים ליחסים עם ה', ואילו השני הכיל שישה דיברות הקשורים ליחסים עם אחרים.
כך או כך, בחירת חמישה או עשרה חוטים היא רק המלצה, שכן ה' לא מסר פרט זה למשה.
“לְמַעַן תִּזְכְּרוּ וַעֲשִׂיתֶם”
כלי חזותי לציות
הציצית, עם חוט התכלת שבה, משמשת ככלי חזותי לעזור לעבדי ה' לזכור ולקיים את כל מצוותיו. הפסוק מדגיש את חשיבות אי-הליכה אחר תאוות הלב והעיניים, העלולות להוביל לחטא. במקום זאת, על חסידי ה' להתמקד בציות למצוותיו.
עיקרון על-זמני
עיקרון זה הוא נצחי, וחל הן על בני ישראל הקדומים והן על מאמינים כיום, אשר נקראים להישאר נאמנים למצוות ה' ולהימנע מפיתויי העולם. כאשר ה' מצווה אותנו לזכור משהו, זה משום שהוא יודע שאנו נוטים לשכוח.
מחסום מפני חטא
"להשכיח" אין פירושו רק אי-זכירת המצוות אלא גם כישלון ביישומן. כאשר אדם עומד לבצע חטא ומביט בציציותיו, הוא נזכר כי ישנו אלוהים שנתן לו מצוות, ואם מצוות אלה אינן נשמרות, יהיו לכך השלכות.
במובן זה, הציצית משמשת כמחסום מפני חטא, ועוזרת למאמינים להישאר מודעים לחובותיהם ולדבוק באמונתם בה'.
"כָּל מִצְוֹתַי"
קריאה לציות מוחלט
שמירה על כל מצוות ה' היא חיונית לשמירה על קדושה ונאמנות לו. הציציות על הבגדים משמשות סמל מוחשי המזכיר לעבדי ה' את מחויבותם לחיות חיי קדושה וצייתנות.
להיות קדוש—להיות מופרש עבור ה'—הוא נושא מרכזי לאורך כל המקרא, והמצווה הזו מספקת דרך מוחשית לעבדי ה' להישאר מודעים לחובתם לקיים את מצוותיו.
חשיבות הביטוי "כָּל מִצְוֹתַי"
חשוב לשים לב לשימוש בשם העצם העברי כֹּל (כֹּל), המדגיש את הצורך לקיים לא רק חלק מהמצוות—כפי שנעשה כמעט בכל קהילה דתית כיום—אלא את "החבילה" כולה שניתנה לנו.
מצוות ה' הן למעשה הוראות שיש למלא בנאמנות אם ברצוננו למצוא חן בעיניו. על ידי כך, אנו זוכים להיות נשלחים אל ישוע ולקבל מחילה על חטאינו באמצעות קורבנו המכפר.
התהליך שמוביל לישועה
ריצוי האב באמצעות ציות
ישוע הבהיר כי הדרך לישועה מתחילה בכך שהאדם מרצה את האב באמצעות התנהגותו (תהילים י"ח 22-24). כאשר האב בוחן את ליבו של האדם ומאשר את נטייתו לציות, רוח הקודש מכוונת את אותו אדם לשמור את כל מצוותיו הקדושות.
תפקיד האב בהובלה אל ישוע
לאחר מכן, האב שולח, או "נותן במתנה," את האדם הזה לישוע: "איש לא יוכל לבוא אליי, אם לא ימשכהו האב אשר שלחני, ואני אקים אותו ביום האחרון" (יוחנן ו' 44).
וכן: "וזה רצון שולחי, שלא אאבד מכל אשר נתן לי, כי אם אקים אותו ביום האחרון" (יוחנן ו' 39).
הציציות כתזכורת יומיומית
הציציות, בתור תזכורת חזותית ופיזית, ממלאות תפקיד חיוני בתהליך זה, ומשמשות ככלי יומיומי לעזור לעבדי ה' להישאר יציבים בציות ובקדושה.
מודעות מתמשכת זו לכל מצוותיו אינה אופציונלית אלא היבט בסיסי של חיים המוקדשים לה' ובהתאמה לרצונו.
ישוע והציצית
ישוע המשיח, בחייו, הדגים את חשיבות קיום מצוות ה', כולל לבישת ציציות בבגדיו. כאשר אנו קוראים את המונח היווני המקורי [kraspedon (κράσπεδον), שפירושו ציציות, חוטים, גדילים, שוליים], ברור שזהו הדבר שבו נגעה האישה שסבלה מדימום כדי לקבל רפואה:
"והנה אישה, אשר הייתה זבת דם שתים עשרה שנה, נגשה מאחוריו ותגע בציצית בגדו" (מתי ט' 20). באופן דומה, בבשורת מרקוס, אנו רואים כי רבים ביקשו לגעת בציציות של ישוע, מתוך הכרה בכך שהן מסמלות את מצוות ה' העוצמתיות, המביאות ברכות וריפוי: "ובכל מקום אשר יבוא—אל כפרים, ערים או שדות—הניחו את החולים ברחובות והתחננו אליו שיגעו אף בציציות בגדו, וכל אשר נגעו בו נרפאו" (מרקוס ו' 56).
חשיבות הציציות בחייו של ישוע
תיאורים אלה מדגישים כי ישוע שמר בנאמנות על מצוות לבישת ציציות כפי שנצטווה בתורה. הציציות לא היו רק אלמנט דקורטיבי, אלא סמלים עמוקים של מצוות ה', שישוע גילם ושמר עליהן.
ההכרה של האנשים בציציות כנקודת חיבור עם כוח אלוהי מדגישה את תפקיד הציות לתורת ה' בהבאת ברכות וניסים. קיומו של ישוע במצווה זו משמש דוגמה עוצמתית לעוקביו לעשות כמוהו; לא רק בנוגע לציציות, אלא לכל מצוות אביו, כגון השבת, המילה, השיער והזקן, ומאכלים אסורים.
ברית המילה: מצווה שכמעט כל הכנסיות מחשיבות כמבוטלת
מבין כל מצוותיו הקדושות של אלוהים, נראה שברית המילה היא היחידה שכמעט כל הכנסיות מחשיבות בטעות כמבוטלת. ההסכמה בעניין זה כה רחבה עד שאפילו יריבים דוקטרינריים לשעבר—כגון הכנסייה הקתולית והזרמים הפרוטסטנטיים (אספת האלוהים, האדוונטיסטים של היום השביעי, הבפטיסטים, הפרסביטריאנים, המתודיסטים וכו')—וכן קבוצות שלרוב מסווגות ככתות, כמו המורמונים ועדי יהוה, כולם טוענים כי מצווה זו בוטלה על הצלב.
ישוע מעולם לא לימד על ביטולה
ישנן שתי סיבות עיקריות לכך שאמונה זו כה נפוצה בקרב נוצרים, למרות העובדה שישוע מעולם לא לימד דוקטרינה כזו, ושליחיו ותלמידיו שמרו על מצווה זו—כולל שאול, אשר כתביו משמשים לעיתים קרובות על ידי מנהיגים כדי "לשחרר" את הגויים מחובה זו שנקבעה על ידי אלוהים עצמו.
דבר זה נעשה למרות שאין שום נבואה בתנ"ך המציעה כי עם בוא המשיח, עמו של אלוהים—יהודים או גויים—יהיו פטורים מקיום מצווה זו. למעשה, ברית המילה תמיד הייתה דרישה, מימיו של אברהם ואילך, לכל גבר המבקש להיות חלק מהעם שאלוהים קידש להיוושע, בין אם היה צאצא של אברהם ובין אם לא.
ברית המילה כסימן לברית עולם
אף אחד לא התקבל כחלק מהקהילה הקדושה (המובדלת משאר העמים) מבלי שעבר ברית מילה. ברית המילה הייתה הסימן הגופני לברית בין אלוהים לעמו הנבחר.
יתרה מכך, ברית זו לא הוגבלה לזמן מסוים או לצאצאיו הביולוגיים של אברהם בלבד; היא כללה גם את כל הגויים שביקשו להצטרף רשמית לקהילה ולהיחשב כשווים לפני אלוהים. ה' היה ברור לחלוטין: "הנימול יִמוֹל יִלּוֹד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כֶּסֶף מֵאֵת בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא. הִמּוֹל יִמּוֹל יִלּוֹד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְּרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם" (בראשית 17:12-13).
גויים ודרישת ברית המילה
אם אכן לא היה צורך בגויים בסימן הגופני הזה כדי להפוך לחלק מהעם המקודש על ידי ה', לא היה היגיון בכך שאלוהים ידרוש ברית מילה לפני בוא המשיח אך לא לאחריו.
אין תמיכה נבואית לשינוי
כדי שזה יהיה נכון, היה צריך להיות מידע כזה בנבואות, וישוע היה צריך להודיע לנו על שינוי זה לאחר עלייתו לשמים. אולם, אין שום אזכור בתנ"ך על צירוף הגויים לעם ה' שמרמז שהם יהיו פטורים מאיזושהי מצווה, כולל ברית המילה, רק משום שאינם צאצאיו הביולוגיים של אברהם.
שתי סיבות נפוצות להימנעות מקיום מצווה זו
הסיבה הראשונה:
הכנסיות מלמדות בטעות כי מצוות ברית המילה בוטלה
הסיבה הראשונה לכך שהכנסיות מלמדות כי תורת האלוהים על ברית המילה בוטלה—מבלי לציין מי בדיוק ביטל אותה—נובעת מהקושי בקיום מצווה זו. מנהיגי הכנסיות חוששים שאם יקבלו וילמדו את האמת—שאלוהים מעולם לא נתן שום הוראה לבטלה—הם יאבדו רבים מחבריהם.
באופן כללי, מצווה זו אכן כרוכה בקושי רב לקיים. כך היה מאז ומעולם, וכך זה גם כיום. גם עם התקדמות הרפואה, נוצרי שמחליט לציית למצווה זו צריך למצוא איש מקצוע, לשלם מכספו (כיוון שרוב ביטוחי הבריאות אינם מכסים זאת), לעבור את ההליך, להתמודד עם אי-נוחות ניתוחית, ולשאת בסטיגמה החברתית, שלעיתים קרובות כוללת התנגדות מצד משפחה, חברים, והכנסייה.
עדות אישית
אדם חייב להיות נחוש באמת כדי לציית למצווה זו של ה', אחרת יוותר בקלות. יש שפע של עידוד לנטוש את הדרך הזו. אני יודע זאת משום שבאופן אישי עברתי ברית מילה בגיל 63 מתוך ציות למצווה זו.
הסיבה השנייה:
אי-הבנה של הסמכה או האצלה אלוהית
הסיבה השנייה, וקרוב לוודאי העיקרית, היא שהכנסייה חסרה הבנה נכונה של סמכות והאצלה אלוהית. אי-הבנה זו נוצלה על ידי השטן כבר בשלבים מוקדמים, כאשר רק כמה עשורים לאחר עליית ישוע לשמים, החלו מאבקי כוח בין מנהיגי הכנסייה, שהובילו למסקנה האבסורדית כי אלוהים האציל לפטרוס ול"יורשיו" את הסמכות לבצע כל שינוי שיחפצו בתורתו של אלוהים.
מיד לאחר חזרתו של ישוע אל האב, החל השטן להשפיע על מנהיגי הכנסייה כדי להרחיק את הגויים ממצוותיו הנצחיות של אלוהים.
סטייה זו חרגה בהרבה מעבר לברית המילה, והשפיעה על מצוות רבות אחרות בתנ"ך, שאותן שמרו ישוע ותלמידיו בנאמנות.
סמכות על תורת אלוהים
בהשראת השטן, הכנסייה התעלמה מהעובדה שכל האצלת סמכות על תורתו הקדושה של אלוהים הייתה חייבת להגיע ישירות מאלוהים עצמו—או באמצעות נביאיו בתנ"ך או דרך משיחו.
בלתי מתקבל על הדעת שבני אדם פשוטים יעניקו לעצמם סמכות לשנות דבר כה יקר בעיני אלוהים כמו תורתו. אף נביא של ה', ואף לא ישוע, הזהירו אותנו שהאב יעניק לאחר המשיח כוח או השראה לאדם או לקבוצה כלשהי, בין אם בתוך כתבי הקודש או מחוץ להם, לבטל, לשנות או לעדכן אפילו את המצווה הקטנה ביותר.
להפך, ה' הצהיר במפורש כי מעשה כזה ייחשב כחטא חמור: "לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם" (דברים 4:2).
אובדן האישיות בקשר עם אלוהים
הכנסייה כמתווכת בלתי רצויה
בעיה קריטית נוספת היא אובדן הקשר האישי שבין הבריאה לבין הבורא. תפקיד הכנסייה מעולם לא היה לשמש כמתווכת בין אלוהים לאדם. עם זאת, מוקדם בעידן הנוצרי, היא נטלה על עצמה תפקיד זה.
במקום שכל מאמין, בהנחיית רוח הקודש, ייצור קשר אישי עם האב והבן, הפכו האנשים תלויים לחלוטין במנהיגיהם כדי לדעת מה מותר ומה אסור בעיני ה'.
גישה מוגבלת לכתבי הקודש
בעיה חמורה זו נגרמה בעיקר מכך שעד לרפורמציה של המאה ה-16, גישה לכתבי הקודש הייתה זכות השמורה לכמורה בלבד. נאסר במפורש על האדם הפשוט לקרוא את התנ"ך בעצמו, בטענה כי הוא אינו מסוגל להבין אותו ללא פרשנות כנסייתית.
השפעת המנהיגים על העם
תלות בלימוד מנהיגים
עברו חמש מאות שנה, ולמרות הגישה האוניברסלית לכתבי הקודש, אנשים עדיין נשענים לחלוטין על מה שמנהיגיהם מלמדים אותם—בין אם בצדק ובין אם בטעות—ונשארים חסרי יכולת ללמוד ולפעול באופן עצמאי על פי מה שאלוהים דורש מכל פרט.
אותן תורות שגויות לגבי מצוותיו הקדושות והנצחיות של אלוהים שהתקיימו לפני הרפורמציה ממשיכות להיות מועברות בבתי המדרש של כל זרמי הנצרות.
תורתו של ישוע על המצוות
למיטב ידיעתי, אין אף מוסד נוצרי שמלמד מנהיגים עתידיים את מה שישוע לימד בבירור:
ששום מצווה מאלוהים לא איבדה את תוקפה עם בוא המשיח: "אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ, לֹא תַעֲבֹר אוֹת אַחַת אוֹ קוֹצוֹ שֶׁל אוֹת מִן הַתּוֹרָה עַד אֲשֶׁר הַכֹּל יִקָּיֵם. לְפִיכָךְ, כָּל הַמְבַטֵּל אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטָנוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כֵּן אֶת הָאֲנָשִׁים יִקָּרֵא קָטָן בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם, אֲבָל הַמְקַיֵּם וּמְלַמֵּד, הוּא יִקָּרֵא גָּדוֹל בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם" (מתי 5:18-19).
ציות חלקי בכמה זרמים
שמירה סלקטיבית על מצוות אלוהים
ישנם כמה זרמים שמנסים ללמד כי מצוות ה' תקפות לנצח וכי אף כותב מקראי לאחר המשיח לא כתב נגד אמת זו. אך מסיבה מסתורית כלשהי, הם מגבילים את רשימת המצוות המחייבות עדיין את הנוצרים.
זרמים אלה בדרך כלל מדגישים את עשרת הדיברות (כולל השבת, היום השביעי של הדיבר הרביעי) ואת חוקי המזון של ויקרא י"א, אך אינם מתקדמים מעבר לכך.
חוסר העקביות בבחירה הסלקטיבית
הדבר המוזר ביותר הוא שהבחירה הספציפית הזו אינה מלווה בהסבר ברור המבוסס על התנ"ך או ארבע הבשורות, המסביר מדוע דווקא מצוות אלו נותרו בתוקף, בעוד שאחרות, כגון שמירת השיער והזקן, לבישת ציצית או ברית המילה, אינן נזכרות או מוגנות.
דבר זה מעלה את השאלה: אם כל מצוות ה' הן קדושות וצודקות, מדוע לבחור לציית לחלקן ולא לכולן?
הברית הנצחית
ברית המילה כסימן לברית
ברית המילה היא הברית הנצחית בין אלוהים לעמו—קבוצת בני אדם קדושים שהובדלו משאר האוכלוסייה. קבוצה זו תמיד הייתה פתוחה לכולם, ולעולם לא הוגבלה לצאצאיו הביולוגיים של אברהם, כפי שיש הסבורים.
ציור מהמאה ה-15 מאת האמן ג'ובאני בליני מציג את ישוע עובר ברית מילה בידי רבנים, בליווי יוסף ומרים.
מרגע שאלוהים בחר באברהם להיות הראשון בקבוצה זו, הוא קבע את ברית המילה כסימן נראה ונצחי לברית. היה ברור כי גם צאצאיו הטבעיים וגם אלו שאינם מזרעו יזדקקו לסימן הפיזי הזה אם ירצו להיות חלק מעמו של ה'.
כתביו של שאול השליח כטיעון לאי-ציות למצוותיו הנצחיות של אלוהים
השפעתו של מרקיונוס על הקאנון המקראי
אחד הניסיונות הראשונים לאסוף את הכתבים השונים שהופיעו לאחר עלייתו של ישוע לשמים נעשה על ידי מרקיונוס (85–160 לספירה), סוחר אוניות עשיר מהמאה השנייה. מרקיונוס היה חסיד נלהב של שאול אך תיעב את היהודים.
ה"תנ"ך" שלו כלל בעיקר את כתביו של שאול ואת הבשורה האישית שלו, שלדעת רבים הייתה גרסה משוכפלת של בשורת לוקס. מרקיונוס דחה את כל שאר הבשורות והאיגרות, בטענה שהן אינן בהשראה אלוהית. בגרסת המקרא שלו, הוסרו כל ההפניות לתנ"ך, שכן הוא לימד שהאל לפני ישוע אינו אותו האל ששאול הכריז עליו.
הכנסייה ברומא דחתה את גרסתו של מרקיונוס והכריזה עליו ככופר, אך עד אז השקפתו על כתביו של שאול כיחידים שהיו בהשראה אלוהית, יחד עם דחיית כל התנ"ך ובשורות מתי, מרקוס ויוחנן, כבר השפיעה על אמונותיהם של נוצרים רבים בתקופה הקדומה.
הקאנון הרשמי הראשון של הכנסייה הקתולית
התפתחות קאנון הברית החדשה
הקאנון הראשון של הברית החדשה הוכר רשמית בסוף המאה הרביעית, כ-350 שנה לאחר חזרתו של ישוע אל האב. מועצות הכנסייה הקתולית ברומא, היפו (393) וקרתגו (397) היו קריטיות בגיבוש 27 הספרים של הברית החדשה שאנו מכירים כיום.
מועצות אלו היו מכריעות בהסדרת הקאנון כדי להתמודד עם הפרשנויות השונות והכתבים הרבים שהסתובבו בקרב הקהילות הנוצריות.
תפקידם של בישופי רומא בעיצוב כתבי הקודש
האישור והכללת איגרותיו של שאול
איגרותיו של שאול נכללו באוסף הכתבים שאושר על ידי רומא במאה הרביעית. אוסף זה, שנחשב לקדוש על ידי הכנסייה הקתולית, נקרא Biblia Sacra בלטינית ו-Τὰ βιβλία τὰ ἅγια (ta biblia ta hagia) ביוונית.
לאחר מאות שנים של ויכוחים על אילו כתבים ייכללו בקאנון הרשמי, אישרו והכריזו בישופי הכנסייה כי קדושים: התנ"ך היהודי, ארבע הבשורות, ספר מעשי השליחים (המיוחס ללוקס), האיגרות לקהילות (כולל איגרותיו של שאול), וספר ההתגלות מאת יוחנן.
שימוש בתנ"ך בתקופת ישוע
חשוב לציין כי בתקופתו של ישוע, כל היהודים, כולל ישוע עצמו, למדו והסתמכו אך ורק על התנ"ך בהוראתם. שיטה זו התבססה בעיקר על הגרסה היוונית של הכתבים, המכונה תרגום השבעים, אשר נערך כשלוש מאות שנה לפני המשיח.
האתגר שבהבנת כתביו של שאול
מורכבות ואי-הבנה
כתביו של שאול, בדומה לכתבים אחרים שהופיעו לאחר ישוע, שולבו בכתבי הקודש הרשמיים שאושרו על ידי הכנסייה לפני מאות שנים, ולכן הם נחשבים לחלק יסודי של האמונה הנוצרית.
עם זאת, הבעיה אינה טמונה בשאול עצמו אלא בפרשנויות של כתביו. איגרותיו נכתבו בסגנון מורכב וקשה להבנה, אתגר שכבר היה מוכר בזמנו (כפי שמוזכר ב-2 פטרוס 3:16), כאשר הקוראים עדיין היו בעלי היכרות עם הרקע התרבותי וההיסטורי. ניסיון לפרש טקסטים אלה לאחר מאות שנים, בהקשרים תרבותיים שונים לחלוטין, מוסיף לאתגר.
שאלת הסמכות והפרשנויות
בעיית סמכותו של שאול
הנושא המרכזי אינו חשיבותם של כתביו של שאול, אלא העיקרון הבסיסי של סמכות והעברתה. כפי שהוסבר קודם, הסמכות שהכנסייה מייחסת לשאול לבטל, לשנות, לתקן או לעדכן את מצוותיו הקדושות והנצחיות של אלוהים אינה נתמכת בכתבי הקודש שקדמו לו. לכן, סמכות זו אינה מגיעה מה'.
אין אף נבואה בתנ"ך או בבשורות המציינת כי לאחר המשיח, ישלח אלוהים אדם מתרסוס שעל כולם להקשיב לו וללכת אחריו.
התאמת הפרשנויות לתנ"ך ולבשורות
הצורך בעקביות
משמעות הדבר היא שכל הבנה או פרשנות לכתביו של שאול אינה נכונה אם היא אינה עולה בקנה אחד עם ההתגלות שקדמה לו. לפיכך, נוצרי החושש מאלוהים ומדברו חייב לדחות כל פרשנות לאיגרות—בין אם של שאול או כל כותב אחר—שאינה מתיישבת עם מה שה' גילה באמצעות נביאיו בתנ"ך ובאמצעות משיחו, ישוע.
ענווה בפרשנות כתבי הקודש
על הנוצרי לנהוג בחכמה וענווה ולומר: "אינני מבין קטע זה, וההסברים שקראתי שקריים משום שאין להם תמיכה בנביאי ה' ובדברים שישוע אמר. אני אניח זאת בצד עד שיום אחד, אם ירצה ה', יסביר לי זאת."
מבחן גדול לגויים
מבחן של ציות ואמונה
זה עשוי להיחשב כאחד המבחנים המשמעותיים ביותר שה' בחר להעמיד בפני הגויים, מבחן הדומה לזה שהתמודד עמו עם ישראל במסעם לארץ כנען. כפי שנאמר בדברים ח' 2: "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הוֹלִיכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנּוֹתְךָ, לְנַסּוֹתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ, הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא."
זיהוי הגויים הצייתנים
בהקשר זה, ה' מבקש לזהות אילו גויים מוכנים באמת להצטרף לעמו הקדוש. אלו הם אלה שמחליטים לציית לכל המצוות, כולל ברית המילה, למרות הלחץ הכבד מצד הכנסייה והמספר הרב של קטעים במכתבים לקהילות הנוצרים שנראים כאילו הם מרמזים שמספר מצוות—שהוגדרו כנצחיות בנביאים ובבשורות—בוטלו עבור הגויים.
ברית המילה בבשר ובלב
ברית מילה אחת: גופנית ורוחנית
חשוב להבהיר שאין שתי סוגי ברית מילה, אלא אחת בלבד: הפיזית. ברור לכולם שהביטוי "ברית מילה בלב", המופיע לאורך התנ"ך, הוא לשון מושאלת, בדומה לביטויים כמו "לב שבור" או "לב שמח".
כאשר התנ"ך מציין שמישהו הוא "ערל לב", הכוונה היא פשוט לכך שאותו אדם אינו חי כפי שנדרש ממנו—כמי שאוהב את ה' באמת ומוכן לציית לו.
דוגמאות מהכתובים
במילים אחרות, ייתכן שאדם זה נימול בגופו, אך אורח חייו אינו עולה בקנה אחד עם מה שה' מצפה מעמו. דרך ירמיהו הנביא, הכריז ה' כי כל עם ישראל מצוי במצב של "ערל לב": "כִּי כָל הַגּוֹיִם עֲרֵלִים, וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל עַרְלֵי לֵב" (ירמיהו ט' 26).
ברור כי כולם היו נימולים בגופם, אך כיוון שהתרחקו מאלוהים וזנחו את תורתו הקדושה, הם נשפטו כ"ערלי לב".
ברית מילה בגוף ובלב היא הכרחית
כל בניו של אלוהים, בין אם יהודים ובין אם גויים, חייבים להיות נימולים—לא רק בגופם אלא גם בליבם. דבר זה נאמר במפורש במילים הבאות: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, כָּל בֶּן נֵכָר עֵרֶל לֵב וְעֵרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי, מִכָּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל מ"ד 9).
מסקנות עיקריות
המושג של ברית מילה בלב תמיד התקיים ולא הומצא בברית החדשה כתחליף לברית המילה הפיזית.
ברית המילה היא חובה לכל השייכים לעמו של אלוהים, בין אם יהודים ובין אם גויים.
ברית המילה וטבילה במים
תחליף שגוי
יש הסבורים בטעות כי הטבילה במים ניתנה לנוצרים כתחליף לברית המילה. עם זאת, טענה זו היא המצאה אנושית בלבד, ניסיון להתחמק מציות למצוות ה'.
אם טענה זו הייתה נכונה, היינו מצפים למצוא קטעים בנביאים או בבשורות שמבהירים כי לאחר עליית המשיח לשמים, ה' לא ידרוש עוד מגויים החפצים להצטרף לעמו לעבור ברית מילה, וכי הטבילה תבוא במקומה. אולם, אין שום פסוקים כאלה.
מקור הטבילה במים
בנוסף, חשוב לציין כי הטבילה במים קדמה לנצרות. יוחנן המטביל לא היה "הממציא" או "החלוץ" של הטבילה.
המקורות היהודיים של הטבילה (מִקְוֶה)
המִקְוֶה כריטואל טהרה
הטבילה, או מִקְוֶה, הייתה כבר טקס טבילה מבוסס היטב בקרב היהודים זמן רב לפני תקופתו של יוחנן המטביל. המִקְוֶה סימל טהרה מחטא וטומאה פולחנית.
מקווה עתיק ששימש לטהרה פולחנית ליהודים, הממוקם בעיר וורמס, גרמניה.
כאשר גוי עבר ברית מילה, הוא גם היה עובר מִקְוֶה. פעולה זו שימשה לא רק לטהרה פולחנית, אלא גם לסמל מוות—"קבורה" במים—של חייו הקודמים כגוי. היציאה מהמים, המזכירה את מי השפיר ברחם, סימלה את לידתו מחדש לחיים חדשים כיהודי.
יוחנן המטביל והמִקְוֶה
יוחנן המטביל לא יצר טקס חדש, אלא העניק משמעות חדשה לטקס קיים. במקום שרק גויים "ימותו" לחייהם הקודמים ו"יוולדו מחדש" כיהודים, יוחנן קרא גם ליהודים שחיו בחטא "למות" ולהיוולד מחדש כמעשה של תשובה.
עם זאת, טבילה זו לא הייתה בהכרח אירוע חד-פעמי. יהודים נהגו לטבול עצמם בכל פעם שהתטמאו פולחנית, למשל לפני כניסתם לבית המקדש. הם גם נהגו, ועדיין נוהגים כיום, לטבול ביום כיפור כחלק מתהליך התשובה.
הבחנה בין טבילה לברית מילה
תפקידים שונים של הריטואלים
הרעיון כי הטבילה החליפה את ברית המילה אינו נתמך בכתבי הקודש או במסורת היהודית. בעוד שהטבילה (מִקְוֶה) הייתה ונשארה סמל רב משמעות לתשובה ולטהרה, היא מעולם לא נועדה להחליף את ברית המילה, שהיא הסימן הנצחי לבריתו של אלוהים.
שני הטקסים מחזיקים במשמעותם הייחודית, ואין אחד שמבטל את השני.
המיתוס של 613 המצוות והמצוות האמיתיות שכל עבד אלוהים חייב לשאוף לשמור
אי-הבנות נפוצות
לעיתים קרובות, כאשר אנו מפרסמים טקסטים על הצורך לשמור את כל מצוות האב והבן לישועה, חלק מהקוראים מתרגזים ומשיבים בתגובות כגון: "אם כך, נצטרך לשמור את כל 613 המצוות!"
תגובות כאלה חושפות שרוב האנשים אינם יודעים מהיכן הגיע מספר מסתורי זה של מצוות—שלא ניתן למצוא בשום מקום בתנ"ך—או מה הוא באמת כולל.
הסבר מקור המיתוס
פורמט של שאלות ותשובות
במחקר זה נסביר את מקור המיתוס בפורמט של שאלות ותשובות.
כמו כן, נבהיר מהם המצוות האמיתיות של אלוהים, כפי שהן מופיעות בכתבי הקודש, שכל מי שירא את אלוהים האב ומקווה להישלח אל בנו לשם כפרת חטאים צריך לשאוף לשמור.
שאלה: מהן ה-613 מצוות הידועות? תשובה: 613 המצוות (תרי"ג מצוות) הומצאו על ידי רבנים במאה ה-12 לספירה עבור יהודים שומרי מצוות. המחבר העיקרי שלהן היה הרב והפילוסוף הספרדי משה בן מימון (1135–1204), הידוע גם כרמב"ם.
שאלה: האם באמת יש 613 מצוות בכתבי הקודש? תשובה: לא. מצוות ה' האמיתיות הן מעטות וקלות לשמירה. השטן עורר את המיתוס הזה כחלק מהתוכנית ארוכת הטווח שלו לשכנע את האנושות לנטוש את הציות לה'. אסטרטגיה זו קיימת מאז גן עדן.
שאלה: מהו מקור המספר 613? תשובה: מספר זה מקורו במסורת הרבנית ובקונספט של נומרולוגיה עברית, אשר מייחסת ערך מספרי לכל אות באלף-בית. אחת המסורות הללו טוענת כי למילה ציצית (ראה במדבר 15:37–39) יש סכום מספרי של 613 כאשר מחברים את ערך אותיותיה.
באופן ספציפי, על פי המיתוס, נאמר כי לערך המספרי הראשוני של הציצית יש סכום של 600. הוספת שמונה חוטים וחמישה קשרים מביאה את הסכום ל-613, אשר לטענתם מתאים למספר המצוות שבתורה (חמשת חומשי התורה). יש לציין כי לבישת הציצית היא מצווה אמיתית שחובה לשמור עליה, אך הקישור שלה ל-613 המצוות הוא המצאה מוחלטת. זהו אחד מ"רוב מסורות הזקנים" שישוע ציין וגינה (ראה מתי 15:1-20). [ראה את המחקר על הציצית]
שאלה: כיצד הצליחו להמציא כל כך הרבה מצוות כדי להתאים למספר 613 מהציצית? תשובה: בעזרת מאמץ יצירתי רב. הם חילקו מצוות אמיתיות לכמה מצוות קטנות יותר כדי לנפח את המספר. כמו כן, הם הוסיפו מצוות רבות הקשורות לכוהנים, למקדש, לחקלאות, לבהמות, לחגים ועוד.
שאלה: מהן המצוות האמיתיות שעלינו לשאוף לשמור? תשובה: בנוסף לעשרת הדיברות, ישנן כמה מצוות נוספות, וכולן קלות לשמירה. חלקן מיועדות לגברים או לנשים, אחרות לקהילה, וחלקן לקבוצות מסוימות כמו חקלאים ורועי צאן. מצוות רבות אינן חלות על נוצרים מכיוון שהן ייחודיות לצאצאי שבט לוי או קשורות לבית המקדש בירושלים, שנהרס בשנת 70 לספירה.
עלינו להבין כי כעת, באחרית הימים, אלוהים קורא לכל בניו הנאמנים להתכונן, שכן בכל רגע הוא ייקח אותנו מהעולם המושחת הזה. אלוהים ייקח עמו רק את אלו השואפים לשמור את כל מצוותיו, ללא יוצא מן הכלל.
בנוסף לעשרת הדיברות, ישנן כמה מצוות נוספות, וכולן קלות לשמירה. אלוהים ציווה על משה ללמד אותנו מה הוא מצפה מאיתנו.
אל תלכו אחרי תורות ודוגמאות של מנהיגיכם, אלא רק אחרי מה שאלוהים ציווה. הגויים אינם פטורים מאף אחת ממצוות אלוהים: "הקָהָל יהיה לכם ולגֵּר [גֵּר gēr (זר, נוכרי)] הגָר בתוככם חוֹק אחד לָעוֹלָם לְדוֹרוֹתֵיכֶם; לפני ה' יהיה כן לך ולגֵּר הגָר בתוככם. תּוֹרָה אַחַת וּמִשְׁפָּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם וּלגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם" (במדבר 15:15-16).
המונח "הגֵּר הגָר בְּתוֹכְכֶם" מתייחס לכל מי שאינו יהודי אך חפץ להצטרף לעם הנבחר של אלוהים ולהיוושע. "אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לְמַה שֶּׁאֵינְכֶם יוֹדְעִים; אֲנַחְנוּ מִשְׁתַּחֲוִים לְמַה שֶּׁיָּדַעְנוּ, כִּי הַיְּשׁוּעָה הִיא מִן הַיְּהוּדִים" (יוחנן 4:22).
להלן המצוות המוזנחות ביותר בקרב נוצרים כיום—כולן נשמרו על ידי ישוע, שליחיו ותלמידיו. ישוע הוא הדוגמה שלנו.
שאלה: האם לא כתב שאול באיגרותיו שישוע שמר את כל המצוות עבורנו וביטל אותן במותו? תשובה: בהחלט לא. שאול עצמו היה מזדעזע לראות מה שמלמדים כיום הכמרים בכנסיות תוך שימוש בכתביו. אף בן אדם, כולל שאול, לא קיבל סמכות מאלוהים לשנות אפילו אות אחת מתורתו הקדושה והנצחית. אילו הדבר היה נכון, הן הנביאים והן ישוע היו מבהירים כי אלוהים ישלח איש מסוים מתרסוס עם סמכות כזו. אך העובדה היא שאין כלל אזכור של שאול—לא על ידי הנביאים בתנ"ך ולא על ידי המשיח בארבע הבשורות. נושא כה חשוב לא היה נותר ללא התייחסות מצד אלוהים.
הנביאים מזכירים רק שלושה אנשים שהופיעו בתקופת הברית החדשה: יהודה איש קריות (תהילים 41:9), יוחנן המטביל (ישעיהו 40:3), ויוסף הרמתי (ישעיהו 53:9). אין שום התייחסות לשאול, וזאת משום שהוא לא לימד דבר המוסיף או הסותר את מה שכבר התגלה על ידי הנביאים או ישוע.
כל נוצרי המאמין כי שאול שינה משהו ממה שנכתב קודם לכן חייב לשקול מחדש את הבנתו ולהתאים אותה לנביאים ולישוע—ולא להפך, כפי שרוב האנשים עושים.
אם אדם אינו מצליח ליישב את כתבי שאול עם דברי הנביאים ועם ישוע, עדיף להניחם בצד מאשר להפר את מצוות אלוהים על בסיס פרשנות כלשהי לכתבי בן אדם. נימוק כזה לא יתקבל כתירוץ ביום הדין.
אף אחד לא ישכנע את השופט באומרו: "אני חף מפשע על כך שהתעלמתי ממצוותיך כי הלכתי אחרי שאול." הרי נכתב על אחרית הימים: "כאן היא סבלנות הקדושים השומרים את מצוות אלוהים ואת אמונת ישוע" (התגלות 14:12).
שאלה: האם לא עוררה רוח הקודש שינויים וביטולים בתורת אלוהים? תשובה: רעיון כזה גובל בחילול הקודש. רוח הקודש היא רוחו של אלוהים עצמו. ישוע היה ברור בכך ששליחת רוח הקודש נועדה ללמד אותנו על ידי הזכרת לנו את מה שכבר אמר: "הוא [הרוח] ילמד אתכם את כל הדברים ויזכיר לכם את כל אשר אמרתי לכם" (יוחנן 14:26).
אין שום אזכור לכך שרוח הקודש תביא דוקטרינה חדשה שלא נלמדה כבר על ידי הבן או נביאי האב. הישועה היא הנושא החשוב ביותר בכתבי הקודש, וכל המידע הנדרש נמסר כבר על ידי הנביאים ועל ידי ישוע: "כי לא מעצמי דברתי, כי אם האב אשר שלחני הוא ציווה עלי [εντολη (entolē) מצווה, חוק, הוראה] מה אומר ומה אדבר. ואני יודע כי מצוותו [entolē] היא חיי עולם; לכן, כל אשר אני מדבר, כאשר אמר לי האב—כן אדבר" (יוחנן 12:49-50).
ישנה המשכיות של התגלויות שהסתיימה עם המשיח. אנו יודעים זאת משום שכפי שצוין קודם, אין נבואות על שליח כלשהו שנשלח ללמד דוקטרינות עיקריות חדשות לאחר המשיח. ההתגלויות היחידות לאחר התחייה נוגעות לאחרית הימים, ואין בהן דבר על דוקטרינות חדשות מאלוהים המופיעות בין ישוע לסוף העולם.
כל מצוות אלוהים הן מתמשכות ונצחיות, ולפיהן יישפט כל אדם. אלו שמצאו חן בעיני האב נשלחו אל הבן כדי להיגאל על ידו. אלו שלא צייתו למצוות האב לא מצאו חן בעיניו ולא נשלחו אל הבן: "לכן אמרתי לכם: אין איש יכול לבוא אלי, אלא אם כן ניתן לו מהאב" (יוחנן 6:65).
כדי להוביל את הגויים המאמינים במשיח לאי-ציות לתורת האלוהים, היה צורך במעשה רדיקלי.
עד כמה עשורים לאחר עליית ישוע, הכנסיות כללו יהודים יהודאים (עבריים), יהודים בתפוצות (הלניסטים), וגויים (שאינם יהודים). רבים מתלמידיו המקוריים של ישוע היו עדיין בחיים ונפגשו עם קבוצות אלו בבתים, מה שסייע לשמר את הנאמנות לכל מה שלימד ודגם ישוע בחייו.
נאמנות לתורת האלוהים
תורת האלוהים נקראה ונשמרה בקפדנות, בדיוק כפי שישוע ציווה על תלמידיו: "והשיב: אשרי השומעים את דבר האלוהים [λογον του Θεου (logon tou Theou) התנ"ך, הברית הישנה] ושומרים אותו" (לוקס 11:28).
ישוע מעולם לא סטה מהוראות אביו: "את פיקודיך צוית לשמור מאד" (תהילים 119:4).
הרעיון הרווח בכנסיות כיום—שהגעת המשיח פטרה את הגויים מהצורך לציית לחוקי אלוהים שבתנ"ך—אינו מבוסס על דברי ישוע בארבע הבשורות.
תוכנית הישועה המקורית
ישועה תמיד הייתה זמינה לגויים
לא היה זמן בהיסטוריה האנושית שבו אלוהים לא אפשר לכל אדם לפנות אליו בתשובה, לקבל מחילה על חטאיו, להתברך, ולהיוושע לאחר מותו.
במילים אחרות, הישועה תמיד הייתה זמינה לגויים, עוד לפני בוא המשיח. רבים בכנסיות כיום מאמינים בטעות שרק עם בואו של ישוע וקורבנו המכפר נפתחה בפני הגויים הדרך לישועה.
התוכנית הבלתי משתנה
האמת היא שתוכנית הישועה שקיימת מאז התנ"ך נותרה תקפה בימי ישוע והיא תקפה גם היום.
ההבדל היחיד הוא שבעוד שבעבר חלק מתהליך מחילת החטאים כלל קרבנות סמליים, כיום יש לנו את הקורבן האמיתי של שה האלוהים, הנושא את חטאי העולם (יוחנן 1:29).
הצטרפות לעם הברית של אלוהים
הדרישה להצטרף לישראל
מלבד הבדל מהותי זה, כל השאר נותר כפי שהיה לפני המשיח. כדי שגוי ייוושע, עליו להצטרף אל העם שקידש אלוהים לעצמו באמצעות ברית עולם שנחתמה בסימן המילה: "ובני הנֵכָר [נֵכָר nfikhār (זרים, גויים, שאינם יהודים)] הנלוים אל ה' לשרתו, לאהוב את שם ה' להיות לו לעבדים… ומחזיקים בבריתי—הביאותים אל הר קדשי" (ישעיהו 56:6-7).
ישוע לא ייסד דת חדשה
חשוב להבין שישוע לא ייסד דת חדשה עבור הגויים, כפי שרבים מניחים.
למעשה, ישוע כמעט שלא עסק בגויים, שכן עיקר מיקודו היה תמיד על עמו שלו: "את שנים-עשר אלה שלח ישוע בצוותו עליהם: אל תלכו אל גויי הגויים ואל תיכנסו לעיר שומרונים. לכו אל הצאן האובדות של בית ישראל" (מתי 10:5-6).
תוכנית הישועה האמיתית של אלוהים
הדרך לישועה
תוכנית הישועה האמיתית, אשר תואמת לחלוטין את מה שאלוהים גילה דרך הנביאים בתנ"ך ודרך ישוע בבשורות, היא פשוטה: שאף להיות נאמן לחוקי האב, והוא יאחד אותך עם ישראל וישלח אותך אל הבן למחילת חטאים.
האב אינו שולח את מי שיודע את חוקיו אך חי במרד גלוי. דחיית תורת אלוהים היא מרד, ואין ישועה למורדים.
תוכנית הישועה הכוזבת
דוקטרינה ללא בסיס מקראי
תוכנית הישועה המוכרזת ברוב הכנסיות היא שקרית. אנו יודעים זאת מכיוון שאין לה גיבוי במה שאלוהים גילה דרך הנביאים בתנ"ך או במה שלימד ישוע בארבע הבשורות.
כל דוקטרינה הקשורה לישועת נפשות (דוקטרינות עיקריות) חייבת להיות מאושרת על ידי שני מקורות מקוריים אלו:
התנ"ך (תנ"ך—תורה ונביאים), ממנו ישוע ציטט לעיתים קרובות.
דבריו של בן האלוהים עצמו.
השקר המרכזי
הרעיון המרכזי שמקודמים על ידי תומכי תוכנית הישועה הכוזבת הוא שהגויים יכולים להיוושע מבלי לציית למצוות אלוהים. מסר אי-הציות הזה זהה בדיוק למה שהנחש הטיף בגן עדן: "לא מות תמותון" (בראשית 3:4-5).
אם מסר זה היה אמת:
התנ"ך היה מכיל קטעים רבים המסבירים נקודה זו.
ישוע היה מצהיר במפורש כי שחרור אנשים מתורת אלוהים היה חלק משליחותו כמשיח.
אולם, המציאות היא שהתנ"ך והבשורות אינם מספקים כל תמיכה לרעיון האבסורדי הזה.
שליחים שנשלחו לאחר ישוע
ההסתמכות על מקורות שאינם הבשורות
אלו שמקדמים את תוכנית הישועה ללא ציות לתורת אלוהים כמעט ואינם מצטטים את ישוע במסריהם. הסיבה ברורה: הם אינם יכולים למצוא בדברי המשיח שום רמז לכך שהוא בא לעולם כדי להושיע אנשים המורדים בגלוי בחוקי אביו.
היעדר תמיכה נבואית
במקום זאת, הם מסתמכים על כתבי אנשים שהופיעו רק לאחר עליית המשיח לשמים. הבעיה בכך היא ש:
אין שום נבואה בתנ"ך על שליח מאלוהים שיקום לאחר ישוע.
ישוע עצמו מעולם לא אמר שמישהו יבוא אחריו עם שליחות ללמד תוכנית ישועה חדשה לגויים.
חשיבות הנבואות
הצורך בסמכות אלוהית
גילויי האלוהים דורשים סמכות מוקדמת והאצלה כדי להיות תקפים. אנו יודעים שישוע הוא זה שנשלח על ידי האב משום שהוא הגשים את נבואות התנ"ך.
אין נבואה על בואו של אדם כלשהו שנשלח ללמד דבר מה מעבר למה שלימד ישוע. כל מה שאנו צריכים לדעת על ישועה הסתיים עם המשיח.
עם זאת, אין נבואות על שליחים אחרים שנשלחו עם תורות חדשות לאחר המשיח.
מספיקות תורתו של ישוע
כל מה שעלינו לדעת על ישועתנו מסתיים עם ישוע. כל הכתבים שהופיעו לאחר עלייתו של ישוע, בין אם בתוך כתבי הקודש ובין אם מחוץ להם, צריכים להיחשב משניים ועזריים, שכן אין נבואה על בואו של אדם כלשהו שנשלח ללמד דבר מעבר למה שלימד ישוע.
הסטנדרט לתוקף דוקטרינרי
כל דוקטרינה שאינה מתיישבת עם דברי ישוע בארבע הבשורות חייבת להידחות כשקרית, ללא קשר למקורה, משך קיומה או הפופולריות שלה.
נבואות התנ"ך על הישועה
כל האירועים הקשורים לישועה שאמורים היו להתרחש לאחר מלאכי נובאו כבר בתנ"ך. אלו כוללים:
לידת המשיח: ישעיהו 7:14; מתי 1:22-23
בואו של יוחנן המטביל ברוח אליהו: מלאכי 4:5; מתי 11:13-14
מותו החף מפשע: ישעיהו 53:5-6; יוחנן 19:6; לוקס 23:47
קבורתו בקבר של איש עשיר: ישעיהו 53:9; מתי 27:57-60
אין נבואות על אנשים לאחר ישוע
עם זאת, אין נבואה המזכירה אדם כלשהו לאחר עלייתו של ישוע, בין אם בתוך כתבי הקודש ובין אם מחוץ להם, שנשלח לפתח דרך שונה עבור הגויים להיוושע—ובוודאי שלא דרך המאפשרת לאדם לחיות באי-ציות מכוון לתורת אלוהים ועדיין להיות מקובל בברכה בשמים.
תורתו של ישוע, דרך מילה ומעשה
חסיד אמיתי של המשיח מעצב את כל חייו לפי הדוגמה שנתן ישוע. ישוע לימד בבירור כי אהבתו כרוכה בציות הן לאב והן לבן. מצווה זו אינה עבור רכי הלבב, אלא עבור אלו הממוקדים במלכות האלוהים ומוכנים לעשות כל שנדרש כדי לזכות בחיי נצח. מחויבות זו עלולה לעורר התנגדות מצד חברים, הכנסייה והמשפחה.
המצוות הנוגעות לברית המילה, שיער וזקן, השבת, מאכלות אסורים ולבישת ציצית אינן נשמרות על ידי רוב הנצרות כיום. אלו הבוחרים שלא להתפשר אלא לדבוק במצוות אלו עלולים לסבול רדיפה, כפי שישוע הזהיר אותנו במתי 5:10. שמירת מצוות אלוהים דורשת אומץ, אך הגמול הוא חיי נצח.
מספר שנים לאחר שישוע שב אל האב, החל השטן בתוכניתו ארוכת הטווח נגד הגויים. ניסיונו לשכנע את ישוע להצטרף אליו נכשל (מתי 4:8-9), וכל תקוותיו לכלוא את המשיח בקבר נופצו לחלוטין עם תחייתו (מעשי השליחים 2:24).
מה שנותר לנחש היה להמשיך לעשות בקרב הגויים את מה שעשה מאז ומעולם, מאז גן עדן: לשכנע את האנושות שלא לציית לחוקי אלוהים (בראשית 3:4-5).
שני יעדי התוכנית
כדי להשיג זאת, היה צורך בשני דברים:
היה צורך להרחיק את הגויים ככל האפשר מהיהודים ומאמונתם—אמונה שהתקיימה מאז בריאת האנושות. היה צורך לנטוש את אמונת משפחתו של ישוע, חבריו, שליחיו ותלמידיו.
היה צורך בארגומנט תיאולוגי שיאפשר לגויים לקבל כי הישועה המוצעת להם שונה ממה שהובנה מאז ומעולם. תוכנית ישועה חדשה זו הייתה צריכה לאפשר לגויים להתעלם מחוקי אלוהים.
אז השטן עורר אנשים מוכשרים ליצור דת חדשה עבור הגויים, עם שם חדש, מסורות ודוקטרינות חדשות. הדוקטרינה הקריטית ביותר גרמה להם להאמין שאחד מתכליותיו העיקריות של המשיח היה "לשחרר" את הגויים מהחובה לשמור את מצוות אלוהים.
לאחר עלייתו של ישוע, עורר השטן אנשים מוכשרים להמציא תוכנית ישועה שקרית כדי להרחיק את הגויים מהמסר של אמונה וציות שבישר ישוע, משיח ישראל.
ההתרחקות מישראל
אתגר התורה עבור הגויים
כל תנועה מחפשת חסידים כדי לשרוד ולצמוח. תורת אלוהים, שנשמרה עד אז על ידי יהודים משיחיים, החלה להוות אתגר עבור הקבוצה ההולכת וגדלה של גויים בכנסייה החדשה שהתגבשה.
מצוות כגון ברית המילה, שמירת יום השביעי, והימנעות ממאכלים מסוימים החלו להיתפס כמכשולים לצמיחת התנועה. בהדרגה, ההנהגה החלה להעניק ויתורים לקבוצה זו, בטענה הכוזבת כי בואו של המשיח כלל הקלה בתורה עבור הלא-יהודים—למרות שטענה כזו חסרה כל ביסוס בתנ"ך או בדברי ישוע המוקלטים בארבעת הבשורות (שמות 12:49).
תגובת היהודים לשינויים
בינתיים, מעט היהודים שעוד הראו עניין בתנועה—נמשכים על ידי האותות והמופתים שביצע ישוע רק כמה עשורים קודם לכן ומחוזקים בנוכחותם של עדי ראייה, כולל כמה מהשליחים המקוריים—היו נסערים, ובצדק, מהנטישה ההדרגתית של חובת שמירת מצוות האלוהים שנמסרו דרך הנביאים.
אלו היו אותן מצוות שישוע, השליחים והתלמידים שמרו בנאמנות.
השלכות ההתרחקות
מצב הפולחן כיום
התוצאה, כפי שאנו יודעים, היא שמיליונים כיום מתאספים מדי שבוע בכנסיות וטוענים כי הם עובדים את אלוהים, תוך שהם מתעלמים לחלוטין מהעובדה שאותו אלוהים קידש לו עם בברית נצחית.
הבטחת אלוהים לישראל
אלוהים הצהיר בבירור כי לעולם לא ישבור ברית זו: "כמו שחוקי השמש, הירח והכוכבים אינם משתנים, כך גם לא יחדלו צאצאי ישראל מלהיות העם לפני אלוהים לעולם" (ירמיהו 31:35-37).
ברית אלוהים עם ישראל
ישועה דרך ישראל
אין בשום מקום בתנ"ך רמז לברכה או ישועה עבור אלו שאינם מצטרפים לישראל: "ויאמר אלוהים אל אברהם: והיה ברכה. ואברכך מברכיך ומקללך אאור; ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית 12:2-3).
גם ישוע עצמו היה חד משמעי כשהצהיר כי הישועה היא מן היהודים: "כי הישועה היא מן היהודים" (יוחנן 4:22).
גויים וצייתנות
הגוי המבקש להיוושע על ידי המשיח חייב ללכת לפי אותן המצוות שהאב מסר לעם הנבחר לכבודו ולתפארתו—אותן מצוות שישוע ושליחיו שמרו.
האב רואה את אמונתו ואת אומץ לבו של גוי כזה, על אף האתגרים, והוא שופך עליו את אהבתו, מאחד אותו עם ישראל ומוביל אותו אל הבן למחילה ולישועה.
זו תוכנית הישועה ההגיונית, מפני שהיא אמתית.
השליחות הגדולה
הפצת הבשורה
לפי היסטוריונים, לאחר עליית המשיח, כמה שליחים ותלמידים צייתו לשליחות הגדולה ונשאו את הבשורה שלימד ישוע אל אומות הגויים:
תומאס נסע להודו.
ברנבא ושאול נסעו למקדוניה, יוון ורומא.
אנדרי נסע לרוסיה וסקנדינביה.
מתתיהו נסע לאתיופיה.
הבשורה התפשטה למרחקים.
המסר נותר עקבי
המסר שעליהם היה להכריז היה אותו מסר שלימד ישוע, אשר התרכז באב:
להאמין שישוע בא מאת האב.
לציית לחוקי האב.
ישוע הבהיר לשליחים הראשונים כי הם לא יהיו לבד בשליחותם להפיץ את בשורת מלכות האלוהים. רוח הקודש תזכיר להם את מה שלימד המשיח בזמן היותו עמם: "והפרקליט, רוח הקודש, אשר ישלח האב בשמי, הוא ילמד אתכם את כל הדברים ויזכיר לכם את כל אשר אמרתי לכם" (יוחנן 14:26).
ההוראה הייתה להמשיך ללמד את מה שלמדו מרבם.
ישועה וצייתנות
מסר אחד של ישועה
בשום מקום בבשורות אין אנו רואים את ישוע רומז כי שליחיו יביאו מסר ישועה שונה ומיוחד ללא-יהודים.
הדוקטרינה השקרית של ישועה ללא צייתנות
הרעיון כי גויים יכולים לקבל ישועה מבלי לציית למצוות הקדושות והנצחיות של האב אינו קיים בתורתו של ישוע.
הרעיון של ישועה ללא ציות לתורה אינו נתמך בדברי ישוע ולכן הוא שקרי, יהיה אשר יהיה גילו או תפוצתו.
כתיבה על תורת האלוהים היא אולי המשימה הנעלה ביותר בהישג ידו של אדם פשוט. תורת האלוהים אינה רק אוסף מצוות אלוהיות, כפי שרוב האנשים תופסים אותה, אלא היא ביטוי לשני מתכונותיו של האלוהים: אהבה וצדק.
תורת האלוהים חושפת את דרישותיו בהקשר ובמציאות האנושית, תוך מטרה לשקם את אלו החפצים לשוב למצבם לפני שהחטא נכנס לעולם.
המטרה העליונה של התורה
בניגוד למה שנלמד בכנסיות, כל מצווה היא מילולית ובלתי מתפשרת כדי להשיג את המטרה העליונה: ישועת נפשות מורדות. איש אינו נאלץ לציית, אך רק אלו שיצייתו ישובו ויתפייסו עם הבורא.
כתיבה על תורה זו היא, לפיכך, שיתוף בהצצה אל תוך האלוהי—זכות נדירה הדורשת ענווה ויראת כבוד.
מחקר מקיף על תורת האלוהים
מטרת המחקרים הללו
במחקרים אלו נעסוק בכל מה שחשוב באמת לדעת על תורת האלוהים, כך שמי שחפץ בכך יוכל לערוך את השינויים הנדרשים בחייו כאן עלי אדמות ולהתיישר באופן מושלם עם ההנחיות שקבע אלוהים עצמו.
תורת האלוהים הקדושה והנצחית נשמרה בנאמנות מאז ראשית הזמן. ישוע, משפחתו, חבריו, שליחיו ותלמידיו כולם שמרו את מצוות האלוהים.
הקלה ושמחה לנאמנים
המין האנושי נברא כדי לציית לאלוהים. אלה האמיצים שחפצים באמת להישלח אל ישוע על ידי האב למחילה וישועה יקבלו את המחקרים הללו בהקלה ובשמחה:
הקלה: משום שלאחר אלפיים שנה של תורות מוטעות על תורת האלוהים וישועה, ראה אלוהים לנכון להפקיד בידינו את הכנת חומר זה, שאנו מודעים לכך שהוא סותר כמעט את כל התורות הקיימות בנושא.
שמחה: משום שהיתרונות שבהיות בהרמוניה עם תורת הבורא עולים על מה שבריות פשוטות מסוגלות לבטא—יתרונות רוחניים, רגשיים ופיזיים.
התורה אינה זקוקה להצדקה
מקורה הקדוש של התורה
מחקרים אלו אינם מתמקדים בראש ובראשונה בוויכוחים או בהגנות דוקטרינריות, שכן תורת האלוהים, כאשר מובנת כראוי, אינה דורשת הצדקה לאור מקורה הקדוש.
כניסה לדיונים אינסופיים על דבר שאף פעם לא היה צריך להיות מוטל בספק היא עלבון לאלוהים עצמו.
היצור שמאתגר את הבורא
עצם המעשה של יצור סופי—חתיכת חימר (ישעיהו 64:8)—שמערער על חוקי בוראו, אשר בכל רגע יכול להשליך אותו בין שברי חרס חסרי ערך, חושף משהו מטריד מאוד באותו יצור.
זוהי גישה שחייבת להשתנות בדחיפות לטובת היצור עצמו.
מיהדות משיחית לנצרות המודרנית
תורת האב ודוגמתו של ישוע
בעוד שאנו קובעים כי תורת האב צריכה פשוט להישמר על ידי כל מי שטוען שהוא עוקב אחר ישוע—כפי שעשו ישוע עצמו ושליחיו—אנו מכירים בנזק העצום שנגרם בנצרות ביחס לתורתו.
נזק כזה הפך את ההסבר למה שהתרחש במשך כמעט אלפיים שנה מאז עליית המשיח לשמים לנחוץ ביותר.
השינוי באמונה לגבי התורה
רבים רוצים להבין כיצד התרחש המעבר מיהדות משיחית—יהודים ששמרו באמונה על חוקי אלוהים בתנ"ך וקיבלו את ישוע כמשיח ישראל שנשלח על ידי האב—לנצרות המודרנית, שבה האמונה הרווחת היא ששאיפה לציית לתורה היא למעשה "דחיית המשיח", דבר שמזוהה כמובן עם גזר דין של גינוי.
התפיסה המשתנה של התורה
מברכה לדחייה
התורה, אשר נחשבה בעבר כדבר שיש להגות בו יומם ולילה על ידי המבורך (תהילים 1:2), הפכה בפועל לאוסף של חוקים שהציות להם מוביל אל אגם האש.
כל זה קרה ללא שמץ של תמיכה בתנ"ך או בדברי ישוע המוקלטים בארבעת הבשורות.
אנו נסביר לא רק כיצד מצוות הברורות הללו של אלוהים חדלו מלהישמר בדת החדשה שהתרחקה מהיהדות המשיחית, אלא גם כיצד יש לשמור אותן כראוי על פי הוראות הכתובים—לא לפי היהדות הרבנית, אשר מאז ימי ישוע שילבה מסורות אנושיות בתוך תורת האלוהים הקדושה, הטהורה והנצחית.
תורת האלוהים עומדת כעדות לאהבתו ולצדקו, הרבה מעבר לתפיסה של אוסף מצוות אלוהיות גרידא. היא מציעה מפת דרכים לשיקום האנושות, ומכוונת את המחפשים לשוב למצב הנקי מחטא שהבורא התכוון אליו. כל מצווה היא מילולית ובלתי משתנה, נועדה להשיב נפשות מרדניות ולהביאן להרמוניה עם רצונו המושלם של אלוהים. מגן עדן ועד סיני, דרך הנביאים ועד ימי ישוע, אלוהים מעולם לא חדל להזהיר את בני האדם שאין ברכות, גאולה או ישועה למי שמסרב לציית לתורתו הקדושה והנצחית.
צורך בציות
ציות לתורה אינו נכפה על איש, אך הוא דרישה מוחלטת לישועה—אף אחד שמפר במודע ובכוונה לא יוכל לשוב ולהתפייס עם הבורא. האב לא ישלח אדם שמתנגד במכוון לחוקו כדי שייהנה מהקורבן המכפר של הבן. רק אלה שמבקשים בנאמנות לשמור את מצוותיו יחוברו אל ישוע לקבלת מחילה וישועה.
האחריות להפצת האמת
שיתוף אמיתות התורה דורש ענווה ויראת כבוד, שכן הוא מצייד את אלו המוכנים ליישר את חייהם לפי דרכו של אלוהים. סדרה זו מציעה הקלה מתורות מוטעות שהתפשטו במשך מאות שנים, ואת השמחה שבהתנסות ביתרונות הרוחניים, הרגשיים והפיזיים העמוקים של חיים בהרמוניה עם הבורא.
בחינת השינוי בהבנה
הלימודים יבחינו במעבר מהיהדות המשיחית של ישוע ושליחיו—שם התורה הייתה מרכזית—אל הנצרות המודרנית, שבה הציות נתפס לעיתים קרובות כהתנגדות למשיח. שינוי זה, שאין לו ביסוס בתנ"ך או בדברי ישוע, הוביל להזנחה נרחבת של מצוות האלוהים, כולל השבת, ברית המילה, חוקי המאכלים, ואחרים.
קריאה לשוב אל תורת האלוהים הטהורה
על ידי התמודדות עם המצוות הללו לאור הכתובים, ללא השפעת המסורות הרבניות וללא מעגל הקונפורמיות התאולוגית שמושרש בבתי המדרש—שם רועים יורשים בשמחה פרשנויות מוקדמות שאינן נבחנות מחדש, כדי לרצות את הציבור ולהבטיח את פרנסתם—סדרה זו קוראת לשוב אל תורת האלוהים הטהורה והנצחית. ציות לחוקי הבורא לעולם לא צריך להיות מצומצם לשיקולי קריירה או ביטחון תעסוקתי. זהו ביטוי נדרש של אמונה אמיתית ומסירות לבורא, המוביל לחיי נצח דרך המשיח, בן האלוהים.
