״הַנְחֵנִי בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק לְמַעַן שְׁמוֹ. גַּם כִּי אֵלֵךְ בְּגֵיא צַלְמָוֶת, לֹא אִירָא רָע, כִּי אַתָּה עִמָּדִי״ (תהילים 23:3-4).
כשאנו בוחרים לחיות בציות ובמסירות, מתחיל לצמוח בלבנו דבר יקר: אמונה יציבה, שקטה אך איתנה — אמונה שהופכת את נוכחותו של אלוהים לממשית, גם כשהיא בלתי נראית. הוא נעשה חלק מכל דבר. וגם כשהדרך נעשית קשה, מלאה צללים וכאבים שאיש מלבדנו אינו רואה, הוא ממשיך להיות שם, איתן לצידנו, ומנחה כל צעד באהבה.
המסע הזה אינו קל. לפעמים אנו עוברים ייסורים עמוקים, תשישות נסתרת וכאבים חרישיים שאפילו הקרובים לנו ביותר אינם מבחינים בהם. אך מי שהולך בעקבות מצוותיו היפות של האדון מוצא בהן הכוונה, נחמה וכוח. האב מנחה ברוך את המצייתים לו, וכשאנו סוטים מן הדרך, הוא מתקן אותנו בתקיפות, אך תמיד באהבה. בכל דבר, מטרתו אחת: להוביל אותנו אל המנוחה הנצחית במחיצתו.
האב אינו מוסר מורדים לבן. אך למי שמניחים לו להנחותם, גם בתוך הכאב, הוא מבטיח נוכחות, הכוונה וניצחון. מי ייתן והיום תמסרו את לבכם לדרך האדון — כי איתו, גם השבילים החשוכים ביותר מובילים אל האור. — מעובד על פי הנרי אדוארד מאנינג. להתראות מחר, אם ירצה האדון.
התפללו איתי: אדוני, גם כשהדרך נראית ארוכה ובודדה, אני בוטח בכך שאתה איתי. אתה רואה את מאבקיי הנסתרים ואת כאביי החרישיים, ובכל דבר יש לך תכלית של אהבה.
תן לי לב עניו וצייתן, שיודע לשמוע אותך ברוח הקלה או בקול התקיף של תוכחתך. אל נא אתעה בעקבות רצוני, אלא אכנע להדרכתך, בידיעה שתכליתך היא תמיד מנוחה ושלום.
אלוהים אהוב, אני מודה לך על שאתה מנחה אותי בדאגה רבה כל כך, גם כשאיני מבין. בנך האהוב הוא נסיכי ומושיעי לנצח. תורתך האדירה היא המטה התומך בי בשבילים הקשים. מצוותיך הן הדרך הבטוחה המובילה אותי אל מנוחתך. אני מתפלל בשם ישוע היקר, אמן.